סרגל ניווט:

לפניך הספר אותו ביקשתה לקרוא:

שימו לב! במידה והספר שבחרתם לקרוא מוגדר כספר לקריאה מקוונת (ספר כזה מתפרסם בצורה חופשית באתרי אינטרנט אחרים) תוכלו לקרוא את כולו כאן, במידה והספר מוגדר כספר מוגן תוכל לקרוא כאן את הפרק הראשון ואת הספר במלואו תוכלוו לקבל כקובץ מוגןן אליכם למייל וזאת לאחר השלמת תהליך מסויים שאת ההנחיות לגביו תוכלו למצוא בדף הבא הנקרא חומר מוגן.

 

שם הספר:  קמתי ונפלתי - וקמתי שוב

שם הסופר:  גרשון אקשטיין

שם המו"ל:  אחיטל

קריאה מקוונת או ספר מוגן: קריאה מקוונת

גרשון אקשטיין / נפלתי וקמתי

 

גרשון אקשטיין

 

קמתי ונפלתי - וקמתי שוב

 

מדריך מקיף לנפגעי אירוע מוחי ובני משפחותיהם

סיפורם המשותף של משוקם והמשקמים המקצועיים

 

הוצאת הכוון – שירותים כלכליים

Gershon Ekshtein

I Stood Up – Fall Down  and Stood Up again

עריכת לשון: אחיטל, עריכה לשונית והוצאה לאור www.achital.newsnet.co.il

                                                                                                 

 

עימוד ועיצוב: בהתאם למי שתבחר

עיצוב עטיפה: בהתאם למי שתבחר

 

 

      ©

כל הזכויות שמורות למחבר.

מותר להעתיק לצלם, להקליט ולשמור במאגרי מידע

בציון שם הספר ושם המחבר.

מסת"ב:

הודפס בישראל 2007

 

בקרו באתר הספר  www.gershone.ios.st

 

ספר זה מוקדש לכל אלה שנפגעו מאירוע מוחי, הנמצאים בתהליכי אשפוז, שיקום, משתקמים

בבית ובקהילה או, למרבה הצער, במוסד סיעודי או גריאטרי, וגם לבני משפחותיהם – לכולם אני מאחל בריאות טובה, חיזקו ואמצו!

אירוע מוחי אינו סוף פסוק!

 

                                   גרשון

          

אֲפִלוּ סְלָעִים נִשְׁבָּרִים, אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ,

וְלֹא מֵחֲמַת זִקְנָה.

שָׁנִים רַבּוֹת הֵם שׁוֹכְבִים עַל גַּבָּם בַּחוֹם וּבַקוֹר,

שַׁנִים כֹּה רַבּוֹת,

כִּמְעַט נוֹצָר רוֹשֶׁם שֶׁל שַׁלְוָה.

אֵין הֵם זָזִים מִמְּקוֹמָם וְכָךְ נִסְתָּרִים הַבְּקִיעִים.

מֵעֵין גָּאֲוָה.

שׁנִים רַבּוֹת עוֹבְרוֹת עֲלֵיהֶם בְּצִפִּיָּה.

מִי שֶׁעָתִיד לְשַׁבֵּר אוֹתָם

עֲדַיִן לֹא בָּא.

וְאָז הָאֵזוֹב מְשַׂגְשֵׂג, הָאַצּוֹת נִגְרָשׁוֹת וְהַיָּם מֵגִיחַ וְחוֹזֵר,

וְדוֹמֶה, הֵם לְלֹא תְנוּעָה.

….

וּפִתְאֹם הָאֶבֶן פְּצוּעָה.

אָמַרְתִּי לְךָ, כְּשֶׁסְּלָעִים נִשְׁבָּרִים זֶה קוֹרֶה בְּהַפְתָּעָה.

וּמַה גַּם אֲנָשִׁים.

                        גאוה, דליה רביקוביץ'

 

בס"ד

                                                         

15 בדצמבר 2006

מספרנו:12 - 100/43525(מ)

תיק – פניות הציבור 49

 

לכבוד

מר גרשון אקשטיין

 

שלום רב,

 

                       הנדון: "קמתי ונפלתי - וקמתי שוב" –

                         מדריך מקצועי לנפגעי אירוע מוחי ולבני משפחותיהם

 

ברכות חמות לרגל הוצאתו לאור של ספרך "קמתי ונפלתי – וקמתי שוב", המתאר באורח בהיר, יסודי ומקיף את הליכי השיקום לאחר אירוע מוחי, הן מהפן הרפואי-מקצועי והן מבחינת ההתמודדות האישית והמשפחתית הכרוכה בו.

 

האכפתיות, הדאגה הכנה למען גורלו של הכלל והנכונות לחלוק עם הציבור את האינפורמציה אשר נצברה אצלך בעקבות התנסותך האישית – מעוררות הערכה עמוקה וראויות לכל שבח.

 

אין עוררין, כי איגודו של מידע מקצועי בדבר תהליכי השיקום הקיימים, על כל רבדיו, תוך שילובה של נקודת הראות האישית שלך ומתן דוגמאות מוחשיות מחיי המעשה, ישרת נאמנה את הציבור הרלבאנטי ויסייע בהפחתת החשש הטבעי מפני הליכי ההתאקלמות עם מציאות חייהם החדשה.

 

עצם הוצאת המדריך היסודי, הממצה והמקצועי מעידה כ"אלף עדים" כי בזכות כח רצון ונחישות של ממש ניתן להתגבר על המשקעים שמותיר אחריו האירוע המוחי ומכאן, המסר העיקרי של ספרך לפיו ניתן להמשיך ולנהל אורח חיים נורמטיבי לאחר קרות אירוע מוחי מועבר במלוא העוצמה; ומטרתך לטעת תקווה בציבור אשר חווה אירוע מוחי מושגת ביתר שאת.

 

מסגרות השיקום המקצועיות ומערך הטיפולים הייעודי המובא בבהירות יתרה בספרך, הוקמו במיוחד לשם הבטחת שיקומו והבראתו של נפגע אירוע מוחי ומתוך הכרה בצרכיו הייחודיים. מערכת הבריאות תמשיך במאמציה להשגת תקציב לטובת קידום מערך השיקום המוצע, במטרה להביא להשבחתו ושדרוגו, ככל הניתן.

 

 

                                                                                                                                טלפון: 09-7709094

                                                                                                תאריך: 2 בנובמבר 2006

                                                                       

לכבוד

מר גרשון אקשטיין

 

מר גרשון אקשטיין הנכבד,

 

אני שמח וגאה לברך אותך, מר גרשון אקשטיין, לרגל הוצאת סיפרך "קמתי ונפלתי - וקמתי שוב".

הגעת לשיקום לבית חולים לוינשטיין אחרי אירוע מוחי שפגע בך וגרם לך לנכות מאוד משמעותית. לא כל החולים בארץ שנפגעו כמוך זוכים לשיקום.

לאורך כל התקופה היית משתקם מצוין - גילית רצון עז, היית מוכן להשקיע מאמצים, שיתפת פעולה בצורה יוצאת מן הכלל עם הצוות המקצועי והאיכותי שטיפל בך בלוינשטיין.

אתה הוכחת בסיפור האישי הנפלא שלך שגם אחרי אירוע מוחי אפשר לנצח ולהשתקם יפה. ולצוות ביה"ח לוינשטיין המשקיע כל כך הרבה בשיקום המקרים הקשים ביותר בארץ הבאת סיפוק ונחת.

זכיתי להכירך במשך חודשים רבים, התרשמתי לחיוב מאישיותך הנפלאה מהרגע הראשון שפגשתי בך. כשעוד לא צעדת בבטחה ולא דיברת חופשי, לא ויתרת והיית חדור אמונה להשתקם ולהצליח.

החלטתך לכתוב ספר שיסייע לכל האחרים היא דוגמא ומופת - לאנושיות שלך, לאמונה, לתקווה, להשקעה, ליכולת שלך, לחכמה ולכישרון.

אני גאה לראות אותך צועד ככל אדם בריא, מדבר לעניין ובעיקר מגשים את חלומך בכתיבת ספר חשוב זה.

אני בטוח שהספר שלך יסייע לחולים רבים ולבני משפחתם - הם יוכלו עכשיו, ביתר קלות, להתגבר ולהשתקם.

                                                                                   

                                                                                    בברכה ובהצלחה,

 

                                                                                     פרופ' יעקב הרט

                                                                                    מנהל בית החולים                                                                                 

 

                                                                                               

תוכן העניינים

פרק  א' -  אירוע מוחי - כך זה התחיל 19

הפרידה מבית חולים לוינשטיין 19

מי אני, גרשון אקשטיין? 21

הפרופיל הרפואי שלי 23

על הסוכרת 24

כך זה התחיל 29

סיפורו של הלל ארבל ז"ל 31

מהו אירוע מוחי 33

מאפייני פגיעה במוח 35

מיומנו של יובל קם 37

הקשר בין מחלת הסוכרת לאירוע מוחי 39

הקשר בין לחץ דם ואירוע מוחי 40

סיפורה של עדי קמחי 41

אירוע מוחי במספרים 43

האם ניתן למנוע אירוע מוחי? 44

עצות והמלצות 45

פרק ב' - האשפוז בבתי החולים 47

הגעה לבית חולים "מאיר" 47

תרופת הפלא לאירוע מוחי 48

הרחבת מעגל שותפי הסוד 49

על התרופה  t-PA 52

המשפחה שבחזית 54

בקרת נזקים עצמית 56

החזרה לבית חולים "מאיר" 60

מטרות הטיפול בבית חולים 63

הטיפול הרפואי שקבלתי 65

סיכויי ההחלמה 66

ה"אירוע התרחש" – מה קורה? 67

מתנת הביקורים 69

השחרור מבית החולים "מאיר" 69

הביתה או להמתין לשיקום? 71

האישה כעזר נגדי 71

המעבר לבית חולים לוינשטיין 73

עצות והמלצות 74

פרק ג' - האשפוז והשיקום  בבית חולים לוינשטיין 75

הקליטה בבי"ח לוינשטיין 75

השיקום מהו? 75

יעדי מחלקה 5 78

הקליטה וההתארגנות  במחלקה 78

מצבי עם הגעתי לבית חולים לוינשטיין 81

המלחמה על עצמאותי 82

התהליך השיקומי בית חולים לוינשטיין 84

עבודה סוציאלית בשרות נפגעי אירוע מוחי 85

הטיפול הרפואי שקבלתי במחלקה 87

הנפילה במקלחת בבית 90

הטיפול  השיקומי הייעודי הרב שלבי 92

האבחון הפיזיותרפי, הטיפול ותוצאותיו 94

הטיפול בריפוי בעיסוק 97

טיפול בהפרעות בתקשורת 100

מתנת המעודדים והמברכים - "צוות" בא לעזרתך 105

הקשר עם בני אדם במצבי 106

מיומנו של יובל קם 107

ושוב, המשפחה התומכת 110

הפרידה ממחלקה 5 והמעבר לאשפוז-יום 111

עצות והמלצות 112

פרק ד' - השיקום במחלקת אשפוז-יום כללי בבית חולים לוינשטיין 113

הקליטה במחלקת אשפוז-יום 113

מצבי הבריאותי בהתחלת אשפוז-יום 114

מחלקת אשפוז-יום 115

הטיפולים שעברתי במחלקה אשפוז-יום 116

הטיפול הפיזיותרפי 116

מקרה של מטופל אחר, אריק שרון 117

הזיכרון –Memory  the 119

הטיפול בריפוי בעיסוק 121

הטיפול בפסיכולוגיה שיקומית 122

הטיפולים הקבוצתיים 127

נקודת מבט נוספת 130

האירוע שלי – סיפורה של זיוה 130

המעקב הרפואי 132

הניסיונות לחזור לעבודה 135

עבודה סוציאלית באשפוז-יום 136

ראיון עם רופאה שיקומית 139

מהמתרחש בבית 141

אל הלא נודע 142

עצות והמלצות 143

פרק ה' - הרפואה המשלימה לעזרת נפגעי אירוע מוחי 144

מהי רפואה משלימה 144

שיטות רפואה טבעית 148

האירוע המוחי ברפואה הסינית 150

טיפולי רפואה משלימה לנפגעי אירוע מוחי 152

דוגמאות לטיפולים משלימים ותוצאותיהם 153

סקירת מחקרים מצומצמת 156

מרכזי טיפול ברפואה משלימה 157

סיפורו של מיקי 159

עצות והמלצות 160

פרק  ו' – אני חוזר לנהוג 161

הסכנות וביטחון הציבור 162

שיח משוקמים מבולבלים 163

מה אומר החוק 164

התלאות שעברתי בדרך לקבלת אישור נהיגה 167

מדיניות בית לוינשטיין 173

התייחסות הלשכה המשפטית של משרד התחבורה 173

נהג ותיק חוזר לנהוג - סיפורו של איציק ניסני 177

ומה אומרות חברות הביטוח? 178

לסיכום העניין 182

עצות והמלצות 183

פרק ז' - שיקום מיני לאחר אירוע מוחי 185

סיפור אישי 185

מיניות ובריאות מינית 186

השיקום המיני מהו? 186

מיניות לאחר אירוע מוחי 187

דרכי התמודדות בשלבים הראשונים 188

בואו נהיה מעשיים 188

לפעמים צריך טיפול 189

עצות והמלצות 193

פרק ח' - זכויות נפגעי אירוע מוחי 194

חוקים והמלצות 194

סוגי הגמלאות 196

גִּמלות נכות 197

גמלת ניידות 198

גמלת נפגעי עבודה 199

מהי תאונת עבודה? 200

עצות והמלצות 206

פרק  ט' - השיקום בבית, שנה וחצי לאחר האירוע המוחי 207

ההתארגנות למעבר למצב חדש 207

ההתארגנות בבית 210

האם לצאת לפנסיה מלאה? 210

הפרישה מהעבודה וסגירת עסקיי 211

בניית סדר יום חדש 211

מיצוי זכויותיי במוסד לביטוח לאומי 212

כיצד שמרתי הפעם על הבריאות 218

היחידה להמשך טיפול ביתי 223

השתתפות בקבוצת תמיכה – חוג מעוף 224

שיפור הקוגניטיביות 229

יומנו של יובל קם - המשך 230

התפטרותי מפעילות ב"צוות" 233

המשפחה התומכת 234

ביטוח נסיעה לחו"ל לנפגעי אירוע מוחי 234

מחקר מכון ברוקדייל 237

עצות והמלצות 240

עצות והמלצות לבן או בת הזוג של הנפגע מאירוע מוחי 241

אחרית דבר 242

מוגבלותי הלכה למעשה כעבור שנה וחצי 243

נספחים 247

ביבליוגרפיה לפי הפרקים 247

רשימת קריאה נוספת בנושא אירוע מוחי 252

רשימת מוסדות וארגוני סיוע 257

אתרי אינטרנט 259

עמותת נאמן 261

רשימת היועצים המקצועיים הפרטיים (לפי סדר הא"ב) 262

על המחבר 264

 

פתח דבר

 

בארץ מדווחים מדי שנה כ-15,000 מקרים של אירוע מוחי. שני שלישים מהם מעל גיל 65 - 3,000 מהם נפטרים(!) ו-3,000 לוקים באירוע מוחי חוזר במהלך השנה שלאחר האירוע. כ-20% מן הלוקים באירוע מוחי נפטרים בתוך 3 חודשים. מן הנותרים כ-35% מבריאים, כ-20% נזקקים לטיפול מוסדי וכ-45% נותרים פגועים ברמות שונות, מהם 50% נכים קשים ו-75% נותרים מוגבלים.

 

לשמחתי הרבה, לא נכללתי בסטטיסטיקה של הנפטרים או הנכים הקשים, אחרת מן הסתם ספר זה לא היה רואה אור.

החלטתי להביא באמצעות סיפורי האישי את כל אשר שעבר עליי. כדרכי בקודש הצבתי לי כמה מטרות:

 

         א.         הספר ישמש כמדריך מקיף לנפגעי אירוע מוחי וגם לבני משפחותיהם המטפלים ביקירם בעת האירוע, בתהליך השיקום ולאחריו, על מנת לעודד את הנפגעים ולטעת בהם תקווה.

         ב.         הספר יציג באמצעות סיפורי האישי את התהליכים אשר עברתי, החל מהתרחשות האירוע, האשפוז, הטיפולים, תהליכי השיקום והניסיון המעשי הרחב שרכשתי לאורך כל התקופה הזו, עד לחזרתי לחיי שיגרה כמעט מלאים, אך שונים.

          ג.          הספר יביא לציבור הקוראים את ההסברים והמונחים המקצועיים הקשורים לאירוע מוחי בפשטות, על מנת שגם אדם מן היישוב יבין את לשון הרופאים.

          ד.         הספר יביא את מרב התשובות לשאלות המעסיקות את הנפגע ומשפחתו, ולהכינם לקראת הצפוי להם מבחינה ארגונית, נפשית ושמירת זכויותיהם.

         ה.         מטרה נוספת בכתיבת הספר שהתגשמה היא הניצחון האישי שלי. הוכחתי לעצמי כי אני מסוגל להתמודד עם משימה כבדה זו - מאמץ הכתיבה, ארגון ותיאום עם כל המשתתפים בספר זה - הכול בכוחות עצמי, למעני ולמען אנשים שכמותי.

 

 

מאחר ולא דומה עוצמת הפגיעה בכל אדם, שילבתי בספר גם סיפורים אישיים של נפגעי אירוע מוחי נוספים שהביאו מניסיונם, השונה משלי.

ייחודו של ספר זה הוא בכך שמשולבים בו סיפורם של המטפלים השונים שטיפלו בי מנקודת מבטם, וכן שיחות וראיונות שערכתי עמם.

השתדלתי לרכז בסוף כל פרק המלצות ועצות שימושיות מניסיוני הנוגעות לתחומי הפרק הנדון, בצורה בהירה ומתומצתת, להקלה על המטופל ועל בני משפחתו.

 

לכתיבת ספר מקצועי בהיקף זה, אשר יהווה מורה נבוכים, אין מספיקים כישוריו של אדם אחד, מוכשר ככל שיהיה, ולכן ייחודו של הספר בכך ששיתפתי בו בעמל רב צוות מקצועי רב-תחומי, ואנשים רבים שבאו ברצון לעזרתי, רובם מבית חולים לוינשטיין בו אושפזתי והשתקמתי, ביניהם פרופסורים ורופאים בכירים העוסקים בתחומים בהם דן הספר. שלחתי להם את פרקי הספר והם העירו והאירו את עיניי.

בנוסף, שיתפתי נפגעי אירוע מוחי ואנשי מקצוע שונים, בעיקר מבית חולים לוינשטיין שבו השתקמתי, על מנת לסקור את כל ההיבטים להם נחשפים החולים ובני משפחותיהם מנקודת ראות שונה. כל זאת על מנת שלקורא תהיה זווית ראיה רחבה ככל האפשר, כך שיוכל להבין את המתרחש ולהתכונן כיאות לשלבים הבאים.

איני רופא, ואיני מתיימר לייעץ ככזה – אך אנשי מקצוע רבים קראו את הספר בשלביו הראשונים והעירו את הערותיהם והם סומכים את ידם עליו. ועל כך תודתי.

הספר מוכיח כי אירוע מוחי הוא לא סוף פסוק – יש תקווה. ניתן להתמודד וגם לנצח, כל עוד הפגיעה מאפשרת זאת, ויש רצון ונחישות. 

 

והרי התוצאה הסופית מונחת לפניכם!

 

קריאה מהנה ומועילה.

 

                                                                                                           

 

                                                                                     גרשון אקשטיין

                                                                                                      המחבר

 

                      

תודות למשתתפים בספר

 

להלן שמות המשתתפים והמעירים שעזרו לי מי בכתיבה ומי בעצה טובה, העירו על פרקי הטיוטה של ספר זה, ואשר סייעו לי בגיבושו בהתנדבות וללא בקשת תמורה.

להם נתונה תודתי מקרב לב.

 

אנשי המקצוע בתחום אירוע מוחי (לפי סדר א-ב)

 

 

 

 

 

 

 

 

שרה

אברבוך

-

מנהלת המחלקה לריפוי בעיסוק בבי"ח לוינשטיין

 

דפנה

אשכנזי

-

פסיכולוגית שיקומית מומחית במח' אשפוז-יום כללי בבית חולים לוינשטיין

ד"ר

עידו י.

בירתי

-

רופא במחלקה פנימית ב' בבית חולים "מאיר"

 

רקלה

בן אלטבט

-

דיאטנית, מנהלת היחידה לתזונה והדיאטה בבית חולים לוינשטיין

 

יפעת

בסיסט

-

פיזיותרפיסטית, מדריכת קבוצה פיזיותרפיה למתקדמים בבי"ח לוינשטיין

 

מלי 

גיל  

-

מנהלת  המחלקה לטיפול בהפרעות תקשורת בבי"ח לוינשטיין

 

נעמי

גלרנטר

-

מרפאה בעיסוק, ראש צוות ריפוי בעיסוק במחלקת אשפוז-יום כללי בבי"ח לוינשטיין

פרופ'

זאב

גרוסוסר

-

מומחה לשיקום ולרפואה פיזיקאלית, מנהל מחלקה  5 לשיקום חולים לאחר חבלות ראש בבי"ח לוינשטיין

 

צביה

דולב

-

אחות אחראית מחלקה 5 בבי"ח לוינשטיין

פרופ'

יעקב

הרט

-

מנהל בי"ח לוינשטיין

 

איתנה

טבקרו

-

מנהלת שירותי הפיזיותרפיה בבי"ח לוינשטיין 

 

אלה

יהושע

-

עובדת סוציאלית במח' אשפוז-יום כללי בבי"ח לוינשטיין

 

מרים

כהן

-

פיזיותרפיסטית, ראש צוות הפיזיותרפיה במחלקת אשפוז- יום כללי

ד"ר

מרינה

מוטין

-

מומחית לרפואה שיקומית פיזיקאלית במחלקה 5 בבי"ח לוינשטיין

ד"ר

נעמי

רוזנטול

-

מומחית לשיקום ולרפואה פיזיקאלית - מנהלת מחלקת אשפוז- יום כללי בבי"ח לוינשטיין

פרופ'

חיים

רינג

-

מומחה לשיקום ולרפואה פיזיקאלית, מנהל מחלקה 3 לשיקום נוירולוגי בבי"ח לוינשטיין, מרכז שיקום של שרותי בריאות כללית ויו"ר המועצה הלאומית לשיקום.

 

יפעת

שוורץ

-

מרפאה בעסוק במחלקה 5 ורכזת הדרכה בבי"ח לוינשטיין

 

ענת

שילנסקי

-

מנהלת המחלקה לעבודה הסוציאלית בבי"ח לוינשטיין

 

שושי

שנהב

-

מנהלת תחום הסיעוד בבי"ח לוינשטיין

 

ידידיי, נפגעי אירוע מוחי שסייעו בידי

 

 

הלל

ארבל ז"ל

-

נפגע אירוע מוחי, השתקם בבי"ח לוינשטיין

יעקב

גבריאל 

-

נפגע אירוע מוחי, השתקם בבי"ח לוינשטיין

זיוה

לוי

-

נפגעת אירוע מוחי, השתקמה במחלקת אשפוז-יום בבי"ח לוינשטיין

עמנואל

נאור

-

נפגע אירוע מוחי, משתתף בקבוצת תמיכה בבי"ח לוינשטיין

איציק

ניסני

-

מהנדס, נפגע אירוע מוחי, אושפז באיכילוב, השתקם בתל השומר ובמרכז הרפואי של הרב פירר - עזרה למרפא, ובבי"ח לוינשטיין.

מיקי

פלד

-

ניפגע אירוע מוחי, אושפז בבי"ח אסף הרופא, השתקם בבי"ח לוינשטיין

יובל

קם

-

ניפגע אירוע מוחי, השתקם בבי"ח לוינשטיין

עדי

קמחי

-

נפגעת אירוע מוחי, השתקמה בבי"ח לוינשטיין

 

 

משתתפים מקצועיים נוספים

 

 

דליה

אהרון

-

עובדת סוציאלית, אגף הרווחה, עיריית כפר סבא

 

טל

בלו

-

 M.A.O.Mמנהל אקדמי של התמחות "לימודי רפואה סינית לרופאים" במרכז הרפואי ברזילי

 

ענת

בן זקן

-

עובדת סוציאלית, מנהלת אגף שרותי בית וקהילה ב"יד שרה"

ד"ר

נטע

בנטור

-

חוקרת בכירה במכון ברוקדייל

 

ג'ני

ברודסקי

-

חוקרת בכירה במכון ברוקדייל

 

יולי

גורן

-

דוברת בי"ח לוינשטיין

עו"ד

אפרת

ורד

-

עוזרת היועץ המשפטי של משרד התחבורה

 

עמוס

זיו

-

M.Sc.  L.Ac., מנהל תחום מחקרים ברפואה משלימה, מרכז רפואי אסף הרופא

ד"ר

רפי

חרותי

-

מומחה ברפואה שיקומית ומטפל מיני מוסמך. מנהל מרפאה לשיקום מיני, מרכז רפואי "רעות"

 

סנדרה

לוי

-

עובדת סוציאלית, יו"ר עמותת נאמן, עמותת נפגעי אירוע מוחי

 

לי

ליבר

-

דוברת בי"ח לוינשטיין לשעבר, דוברת עיריית כפר סבא

עו"ד

חוה

ראובני

-

סגנית היועץ המשפטי של משרד התחבורה

רו"ח

יוסי

רוזנברג

-

רואה חשבון עצמאי ובעל חברה כלכלית פרטית.

 

ויקי

שול

-

מטפלת משפחתית ומאמנת אישית

 

מרדכי

שיפמן

-

 בעל משרד ותיק ליחסי ציבור שיפמן

 

 

חברים וידידים שהושיטו יד

 

 

 

 

רונית

אקשטיין

אחותי, תקשורת ויחסי ציבור

טוני

בורשטיין

חבר לעסקים, רמת גן

יואל

גונן

תא"ל מיל', יו"ר מחוז יהודה ב"צוות"

נועה

דקל

רעננה, ידידה, הנושא עניין אותה

יהודית

הר גד

אל"מ מיל', ידידה, יו"ר ועדת הביקורת הארצית ב"צוות"

נינה 

חיון

רעננה, ידידה, הנושא עניין אותה

משה

נתיב

אלוף מיל', כיום יו"ר עמיגור, יו"ר צוות לשעבר

חוה

קוסטי-אקשטיין

אחותי, עובדת בתשלובת אלוני

 

ותודה אחרונה לעורך הספר, מרדכי אבן-חן, שבזכות עבודתו הספר הגיע לידי גמר.

 

פרק  א' -  אירוע מוחי - כך זה התחיל

 

 

 

זה היה בבוקר אביבי, יום רביעי, 16.3.2005 - שמונה ימים אחרי שחגגתי בחיק משפחתי את יום הולדתי ה-64, יום שמן הסתם אזכור עד יומי האחרון. זה היה בבוקר. בשעה 06.35 התעוררתי לעוד יום עבודה. ישבתי על המיטה וניסיתי להיעמד, אך לפתע רגלי לא החזיקו את גופי. ראיתי את הרצפה מתקרבת. נפלתי על הרצפה לרגלי המיטה. ניסיתי, בעקשנות האופיינית לי, לקום שנית ולהתיישב על המיטה. כשלתי שוב. כך שכבתי על הרצפה וחשבתי לעצמי: "אין דבר גרשון, זה בטח עוד אחת מהתכווצות השרירים התוקפת אותך בזמן האחרון ומשתחררת לאחר זמן קצר. זה יעבור מיד". אבל חשתי שיש שוני רב בין הפעם הזו לבין הפעמים הקודמות. אשתי, חיה, שמעה מלמולים ורעשים מכיוון חדר השינה וחשבה שאני עוסק בשחרור השרירים מההתכווצות הפוקדת אותי לעתים, וניגשה לזרז אותי. היא ראתה אותי שוכב פרקדן על הארץ, למרגלות המיטה, וממלמל מילים לא ברורות. לזכותה יאמר כי מיד הבינה שמדובר באירוע מוחי. חיה עזרה לי לקום, הושיבה אותי על המיטה ואמרה בפסקנות: "יש לך אירוע מוחי! אתה שומע? אני מזמינה אמבולנס וניקח אותך לבית חולים "מאיר"!"

 

הפרידה מבית חולים לוינשטיין

 

בצהרי יום רביעי, 29 ביוני 2005 נפרדתי מצוות המטפלים בבית חולים לוינשטיין, בין כתליו "ביליתי" מספר חודשים כנפגע אירוע מוחי.

תקופה זו נמשכה בעיני כנצח.

 

נכנסתי למשרדה של מנהלת מחלקת אשפוז-יום, ד"ר נעמי רוזנטול. באותה שעה התקיימה בחדר ישיבת צוות שבועית מן המניין. בחדר נכחו הרופאה השיקומית, ד"ר נעמי רוזנטול, האחות האחראית אטה לוין, האחות רחל ציחי, מרפאה בעיסוק נעמי גלרנטר, פיזיותרפיסטית מרים כהן, קלינאית תקשורת ליטל, פסיכולוגית שיקומית דפנה אשכנזי והעובדת הסוציאלית אלה יהושע.

לכבוד אירוע הפרידה הבאתי עוגה. נזרקו לחלל האוויר מילות פרידה ובדיחות, כמקובל בהווי הישראלי: "היית מטופל נחמד וטוב...," או: "טוב שאתה כבר לא צריך אותנו," נתגעגע אליך," ועוד כהנה וכהנה, ברכות ומחמאות.

אספתי את כל חפצי, נפרדתי מכולם לשלום וגמרתי סידורים הכרחיים אחרונים, כמו להבטיח שעבודות הקרמיקה עליהן שקדתי יגיעו לידי, ופרידה לשלום מכל מי שהיה לו חלק בתהליך השיקום שלי. צעדתי לכיוון מגרש החניה הגדול של בית חולים לוינשטיין. עמדתי במגרש והבטתי אל  עבר הבניין הגדול על שמונה קומותיו, אליו הגעתי קשור באלונקה. ידעתי מה מתרחש בתוכו -  שם מקופלים חייהם של נפגעים רבים שעברו, או עדיין עוברים, תהליך אשפוז ושיקום כואב, ארוך ומתיש. כל אחד הוא סיפור בפני עצמו - כמו שלי, עצוב יותר או מוצלח יותר – איש איש וסיפורו. אחדים מבין האלפים המאושפזים או המטופלים הכרתי באופן אישי. נפגשנו בחדרי הטיפולים ובפעילויות המשותפות השונות. החוויה הקשה והמכנה המשותף מקרבים ויוצרים ידידויות, עם חלקם אני שומר על קשר עד עצם היום הזה.

נכנסתי למכונית שלי ונהגתי לביתי ברעננה. בראשי חלפו מחשבות שונות. נזכרתי איך הגעתי לכאן מבית חולים "מאיר" על אלונקה במצב אופקי. נזכרתי בכל תקופת השיקום על כל מה שעברתי בה, והנה, כעת, אני יוצא משם בהליכה על שתי רגליי, עצמאי בתנועותיי ונוהג, במוגבלות מסוימת, ברכבי. מבחינה אישית ונפשית עברתי דרך ארוכה מאוד, בתקופה קצרה יחסית, דרך ששינתה את מהלך חיי – מחשבתי, התנהגותי ותפיסת החיים שלי.

 

הסתיים השיקום ב"מחלקת אשפוז-יום" שבין כותלי בית חולים לוינשטיין. עזבתי ברגשות מעורבים. מצד אחד, הסתיים תהליך האשפוז שנבע מכורח המציאות ואני יוצא אל החופש הנכסף - תהליך שנכפה עליי, ומוטב ומעולם לא הייתי נזקק לו. ומצד שני, חשתי הערכה רבה, כנה ואמיתית, לצוות המטפלים במחלקות השונות וחשתי חובה להודות להם על עזרתם הגדולה.

הודות לעבודתם הקשה ולמסירותם, חוזרים רוב נפגעי אירוע מוחי לבתיהם, גם אם לא כולם חוזרים לחייהם הקודמים. כידוע, אחוז מסוים מנפגעי אירוע מוחי, אחוז כלל וכלל לא מבוטל, חוזרים וחווים אירוע מוחי בפעם שנייה ושלישית. והיה, חס וחלילה, ויקרה לי אירוע נוסף, הייתי רוצה מאוד שאותם צוותים יטפלו בי שוב.

 

יצאתי לדרך חיים חדשה לאחר תקופת שיקום, ללא סדר יום חדש. בידי היה דו"ח סיכום מחלה עליו חתומה הרופאה השיקומית שלי. בטופס זה ציינה הרופאה את המגבלות ושאר "הצרות" מהן עדיין סבלתי: כאבים מתמשכים בכתף ימין, קושי בדיבור, דיבור לא אסטטי, קשיים בבליעה, יד ימין חלשה, אצבעות יד ימין מתפקדות חלש, מתקשה מאוד בכתיבה, הפרעות בקשב ובריכוז, אימפולסיבי וחסר סבלנות. מגבלות אלו לא היו לי לפני האירוע, ודאי לא את כולן בעת ובעונה אחת! איך אני אמור להתמודד עם מגבלות אלו ולחזור לחיים תקינים ונורמאליים?

באותו שלב לא הייתה לי תשובה על כך.

 

אני זוכר בבהירות את שיחת הסיכום עם ד"ר רוזנטול ב-29 במאי 2005 במשרדה בגמר "אשפוז-יום". להלן קטע מהשיחה:

 

אני: מדוע אני כל הזמן עייף? עייפות שלא חשתי בעצמה כזו לפני האירוע המוחי. בכל יום, אחרי ארוחת צהריים, אני רוצה לישון, גם אם לא התאמצתי כלל. גם בשעות הערב, בין תשע לעשר, העיניים  נסגרות מעצמן. ועם זאת, איני ישן טוב בלילה, למה זה?

ד"ר רוזנטול: גרשון, אתה כנראה לא מבין שעברת משהו. אתה אחרי אירוע מוחי! זה משהו שאתה חייב להבין.

אני: מה, אין מקרים בהם חוזר בן האדם לתפקד כמקודם?

ד"ר רוזנטול: לא! אתה כבר לא תחזור להיות אותו בן אדם שהיית. תוציא לך מהראש כאילו או-טו-טו אתה חוזר לתפקד כמקודם. אתה עברת אירוע מוחי כתוצאה מפגיעה של אוטם במוח, ואתה צריך להתרגל למצב החדש - ויפה שעה אחת קודם.

 

המילים הללו, שנאמרו בפסקנות מקצועית, הדהדו באוזניי והלמו בי כמכת פטיש!

ד"ר רוזנטול נושאת עמה 18 שנות ניסיון בתחום שיקום ואשפוז-יום בבית חולים לוינשטיין. זהו פרק זמן לא מבוטל כלל וכלל, ניסיתי לרדת לסוף דעתה.

 

מי אני, גרשון אקשטיין?

 

מה פירוש "לא אהיה אותו בן אדם?" חשבתי לעצמי: איזה אדם הייתי קודם? מה אני עכשיו? האם השתניתי? - בתחילה לא קיבלתי את דבריה כהווייתם. חשבתי לתומי שיש שוני בין אדם לאדם, אין הכללות. לא הייתי בטוח שהיא צודקת. האמנתי שהזמן הוא הרופא הטוב ביתר! הזמן יעשה את שלו, ואני אחזור להיות אותו גרשון כמקודם. במוחי חלפו תהיות, ולאור דבריה ניקרה גם השאלה: "מי אתה גרשון, ומה היית קודם לאירוע?" דבריה עוררו אותי לתהות על עברי ולשאול את השאלה: "מי אני?"

נולדתי בברית המועצות ב-8 במרץ 1941, בתקופת שלטונו של סטאלין, 3 חודשים לפני מבצע "ברברוסה" והפרת הסכם ריבנטרופ-מולוטוב בו תקפו הגרמנים את ברית המועצות במלחמת העולם השנייה. הוריי, כמו רבים מיהודי פולין, ברחו עוד קודם לכן לברית המועצות, עם פרוץ המלחמה והסתערות הגרמנים על פולין בספטמבר 1939. הם הרחיקו בנדודיהם עד לעיירה בשם מולוטוב שבהרי אורל, שם נולדתי - בן למשפחת פליטים. עד כמה שזכור לי, סבלנו מרעב ומקור עז. היינו פליטים עניים חסרי כל.

בגיל חמש וחצי עליתי ארצה, בדרכים לא דרכים, עם עליית הנוער, ומצאתי את עצמי יחד עם הוריי, לאחר שישבו שנה במעצר בקפריסין, כעולים חדשים בקיבוץ אפיקים, הישר לזרועות מלחמת העצמאות. הורי לא היו מרוצים מחיי הקיבוץ ועברנו ליפו, לשכונת גבעת התמרים. אני לא הסתגלתי לחיי העיר. לאחר כמה שנים בקשתי לעבור לקיבוץ, בחרתי במקרה את קיבוץ חולתה שבגליל העליון. משום מה, בניגוד להוריי, אהבתי את חיי השיתוף בקיבוץ ואת החיים בחברת הילדים. בחולתה התחנכתי והעברתי את שנות נערותי ובחרותי, נהייתי חקלאי, עבדתי בענף גידולי שדה ובפלחה, והייתי לחבר קיבוץ מן השורה.

התגייסתי עם כל בני כיתתי לצה"ל - לצנחנים כמובן. הייתי לוחם, ואחר כך קצין ומ"מ בגדוד המיתולוגי המוצנח של הנח"ל, גדוד 50. לאחר שהשתחררתי משירות סדיר חזרתי לקיבוץ. מילאתי תפקידים כמו רכז ענף הפלחה, מזכיר חוג הנוער ועוד.

בשירותי הצבאי בעמק הירדן הכרתי בקיבוץ שער הגולן את חיה, לימים אשתי, שותפתי לחיים זה 40 שנה. היא היחידה ואין אחרת, ועד כמה שזה תלוי בי, יש להניח שלא תהיה אחרת.

מאחר וחיה לא רצתה להיות חברת קיבוץ חולתה, ואני לא רציתי להיות חבר בקיבוץ שלה, לאחר כמה שנים חזרתי לשירות קבע ונשארתי בצבא עד יציאתי לגמלאות.

בשנות שירותי ביצעתי שורה ארוכה של תפקידי לחימה, פיקוד ומטה. נפצעתי במלחמת ששת הימים בעת שהייתי מפקד פלוגה. בין תפקידיי הרבים: מ"פ בבית ספר למכי"ם, קמב"ץ חטיבתי, מ"פ בשארם א שיח', ממלא מקום מג"ד בנח"ל בערבה, מדריך בקורס קצינים. במלחמת יום הכיפורים הוצבתי בחפ"ק האוגדה של רפול כעוזר קמב"ץ, עמו עשיתי את המלחמה. לאחר המלחמה עשיתי הסבה לחיל השריון, שירתי כמ"פ שריון בבלוזה וכקצין אג"מ חטיבתי. הקמתי את זירת העורף וענף אבטחת פנים במטכ"ל אג"מ מבצעים, וסיימתי את שרותי כמפקד מחוז לכיש. בגיל 45 השתחררתי משירות הקבע בצה"ל והייתי לסא"ל במילואים.

 

הפנסיה הצבאית לא אפשרה לי לשמור על רמת החיים אליה הייתי מורגל, הרי עיקר תכליתה הוא לעודד פנסיונרים, צעירים יחסית, לצאת לעבודה. כמו כן לא רציתי שנטל הפרנסה ייפול על כתפי אשתי היקרה, בעוד אני מסתובב בטל בבתי קפה או על חוף הים. פניתי לכיוון יזמות עסקית כי האמנתי שלהיות עצמאי היא דרך חיים להביא פרנסה לביתי. הקמתי את חברת "הכְוון - שירותים כלכליים בע"מ" שעסקה במגוון רחב של פעילות עסקית. בין היתר עסקה החברה בייעוץ להקמת עסקים חדשים וליוויים, הרצאות בקורסי יזמות, ייעוץ לעסקים כושלים, איתור שותפויות בעסקים, גיוס הון לעסקים, מכירה וקניה של עסקים או כניסה לשותפות עמם, קידום פטנטים חדשים ועוד.

לאחר שצברתי ניסיון מעשי רב והתמחיתי ביזמות, ניצלתי את הידע שרכשתי לכתיבת ספרים בנושא. מחד, האמנתי שהתורה העסקית צריכה לבוא מהשטח ולא רק מהאקדמיה. מאידך, לא רציתי שכל הניסיון והידע שצברתי במהלך חיי העסקיים ילכו לאיבוד עם פרישתי מעסקיי. כתבתי חמישה ספרים בנושאי יזמות ועסקים, וכן ספר על סיעוד הורים בישראל.

לאורך השנים עסקתי בפעילות ציבורית-התנדבותית מתוך אמונה שלמה שמי שמקבל קצבה מהמדינה, כמוני, ולא משנה מה גודלה, חייב לתרום כל עוד הוא יכול, כעשירית מזמנו למען הקהילה. אני בחרתי למקד את פעילותי באגודת "צוות" - ארגון גמלאי צה"ל, שכידוע, חבריה פעילים ומתנדבים למען הקהילה. הארגון כולל כ-35,000 חברים יוצאי שירות הקבע בצה"ל, ביניהם ראשי ממשלה ושרים, חברי כנסת ואישים בכירים במשק ובשלטון.

מאז שחרורי מצה"ל אני חבר פעיל באגודה ומתמודד בבחירות בכל קדנציה. נבחרתי שלוש פעמים רצופות להנהלת האגודה, שימשתי כיו"ר ועדת ההסברה ומערכת הביטאון, כיו"ר ועדת ארגון ותקנון, וכן הקמתי ועמדתי בראש ועדת ביקורת פנים. נבחרתי ליו"ר ועדת ביקורת ארצית של הארגון, תפקיד בו שימשתי לאחר האירוע עוד שנה וחצי.

לאשתי ולי שלשה ילדים בני 30 ומעלה. הבכורה סיון, רופאת ילדים בבית חולים הדסה עין-כרם. הבן עדי מהנדס מחשבים שהיגר לקנדה עם אשתו ליסה ועובד שם, והבת "הקטנה", רביד, בחרה להיות ארכיאולוגית. היא בעלת תואר שני, לקראת הדוקטורט, ועובדת באוניברסיטה העברית בירושלים. כמו-כן יש לנו נכדה בשם הגר ונכד בשם יפתח, שניהם ילדיהם של סיון ואבנר, ואיה-שני בתם של רביד ואורי.

ועוד על עצמי: מטבעי אני אוהב בני אדם. לדעתי אין דבר יותר מרתק מלפגוש אנשים שלא הכרת קודם לכן ולהתוודע אליהם, לשמוע על השקפת עולמם ואמונותיהם ואת דעתם על מגוון רחב של נושאים - מתכונה זו בלבד השכלתי רבות.

 

הפרופיל הרפואי שלי

 

גורמים רבים מגדילים את הסיכוי להתרחשות אירוע מוחי. אין ספק כי למצבו הרפואי של אדם השפעה מכרעת על סיכוי זה. אמנם איני דוגמה אופיינית ל"מועמד" לאירוע מוחי, אך ברור כי מצבי והתנהגותי תרמו לכך. לכן אני חושף פרטים רפואיים, טיפולים ותרופות שנטלתי על מנת שלפחות אנשים הסובלים מאותם תסמינים, ומתנהגים כמוני, יוכלו להבין באופן מוחשי יותר את המשמעות להיות ברמת סיכון גדולה יותר.

לצערי הרב אני חולה בסוכרת, אותה ירשתי מאמי ז"ל. מחלת הסוכרת התגלתה אצלי בשנת 1984, במהלך שירותי בצבא הקבע. נקראתי לעשות בבדיקות רפואיות תקופתיות. לקראת סיום הבדיקות התכוונתי לחזור לבסיס, כמו תמיד, אך הפעם נקראתי לשיחה עם הרופא הצבאי האחראי. אני זוכר היטב את השיחה שהייתה לי אתו בתום הבדיקות הרפואיות:

 

הרופא: הכול בסדר אצלך, חוץ ממה שלא בסדר.

אני: מה לא בסדר?

הרופא: יש לך רמת סוכר בדם של 420 מ"ג וזה גבוה מאוד וחייבים לטפל בזה מיידית.

אני: מעניין, אני לא חש כלום.

הרופא: אתה לא מרגיש יובש או צמא? אין לך סחרחרות?

אני: לא שזכור לי.

הרופא: לאן אתה נוסע מפה?

אני: למחוז לכיש לבית גוברין, יש לי ישיבת מטה שבועית.

הרופא: יש שם בית חולים או מרפאות חוץ המטפלות בסוכרת? אם לא, אתה מקבל כבר עכשיו הפניה למרפאות חוץ בבית חולים תל השומר לבדיקות נוספות ולטיפול בסוכרת, אני כבר מתאם עמם שאתה מגיע.

 

הוא היה רב סרן ואני סגן אלוף, אך מבחינה רפואית-מקצועית הייתי חייב להישמע לו, וכך עשיתי.

 

כך זה התחיל. לא סבלתי מתסמיני המחלה. צורפתי באחת לאוכלוסיית חולי הסוכרת, אחד מ- 400,000 איש בישראל, ועוד כמחצית ממספר זה שאינם יודעים שהם לוקים במחלה זו, כפי שהייתי אני, למשל.

זכור לי שבמהלך שירותי הצבאי נהגתי לקנות בקנטינה היחידתית בכל יום שישי, 10 או 15 חפיסות שוקולד מסוג "חייל וחיילת" (לאלה מבינינו שעדיין זוכרים), ואוכל אותן בתיאבון. כמובן שאכלתי גם עוגות ודברי מתיקה ללא הגבלה, הרי לא הייתי מודע לכך שאני חולה סוכרת.

 

על הסוכרת

 

מהי בעצם מחלת הסוכרת? כיצד היא נגרמת ועד כמה היא מסוכנת, נוכל ללמוד מלקט העובדות הבא:

סוכרת  DIABETES MELLITUS

סוכרת היא קבוצת מחלות, שהמשותף להן הוא אי סבילות לסוכר והיא נחשבת כאחת מהמחלות הכרוניות היותר נפוצות, עד כדי כך שהארגון הבריאות העולמי הגדיר אותה כמגפה עולמית.

מחלת הסוכרת מהווה את אחד מחמשת גורמי הסיכון העיקריים למחלות הלב וכלי הדם ומעלה את הסיכוי לפתח התקף לב או אירוע מוחי.

סוכרת היא מחלה נפוצה מאוד ומעריכים שרק בישראל יש כ 400,000 חולי סוכרת, מכל הסוגים, והערכה היא כי ישנם עוד כ-200,000 איש ואישה שאינם יודעים שהם חולי סוכרת.

סוכרת עשויה להופיע כמעט בכל גיל אך שכיחותה עולה עם הגיל, מפחות מ-1% בגיל 30, ועד כ-20% באוכלוסייה מגיל 75 ומעלה. כלומר, הסיכוי של אדם בגיל זה לחלות בסוכרת הוא 1 ל- 5.

סוכרת הינה מצב של חוסר איזון ברמת הסוכר בדם. מצב זה נגרם בשל חוסר מלא או חלקי בהורמון האינסולין, עקב שיבוש במנגנון המווסת את הפרשת האינסולין מהלבלב, או בגלל שיבוש ביכולתו של הגוף לנצל את האינסולין שנוצר.

 

מקובל להבחין בין שני סוגי סוכרת:

סוכרת מסוג 1 - שכיחה בקרב כ-5% מהסוכרתיים, מאופיינת בחוסר מלא באינסולין. סוג זה מופיע, בדרך כלל, בגיל צעיר.

סוכרת מסוג 2 - היא הסוכרת השכיחה יותר. סוכרת זו מאופיינת בפגיעה בהפרשת האינסולין ובפגיעה ביכולת הגוף להשתמש בו. סוג זה יכול להופיע בכל גיל, אך הוא מופיע בעיקר בקרב בני 40 ומעלה.

בשני סוגי הסוכרת יש נטייה תורשתית למחלה, אולם היא חזקה יותר בסוכרת מסוג 2.

הורמון האינסולין דרוש לגוף על מנת להפיק מהמזון את האנרגיה הדרושה לפעילותו. מחסור באינסולין פוגם ביכולת הגוף להשתמש בסוכרים לשם תפקודו, דבר הגורם לצבירת הסוכרים בדם.

מצב זה מתבטא לעיתים קרובות בתופעות של עייפות, חולשה, רעב, השתנה מרובה, צמא ויובש בפה, טשטוש ראייה והפרעה בריפוי פצעים. לעתים אנו עדים לירידה במשקל למרות אכילה של כמות מזון מספקת.

במהלך השנים, מצב של חוסר איזון יכול לגרום סיבוכים במערכות הגוף השונות ופגיעה ביכולת התפקוד.

סימני הסוכרת אינם בולטים תמיד אצל הסוכרתיים מסוכרת מסוג 2, כי סוכרת מסוג זה מתפתחת בהדרגה, ולעתים קרובות היא מתגלה באקראי בבדיקות שגרתיות.

 

סיכונים וסיבוכים ממחלת הסוכרת

 

רמת הסוכר הגבוהה עלולה לגרום לסיבוכים הן בטווח הקצר והן בטווח הארוך. בקרב חולי סוכרת מבוגרים עלולה רמה גבוהה מדי של סוכרים לגרום לעליה באוסמולריות של הדם (ריכוז של כל החלקים המוצקים בדם, ג"א), לבלבול ואפילו לחוסר הכרה. מצב זה מכונה hyperosmolar coma diabetic, והוא עלול להיגרם מאי הקפדה נאותה בטיפול בסוכרת, מזיהומים וממחלות אחרות.

בנוסף לסיבוכים לטווח הקצר, עלולה רמת הסוכר הגבוהה בדם לפגוע בכלי הדם הגדולים והקטנים כאחד. כתוצאה מכך, עשויים להופיע סיבוכים בטווח הארוך. סיבוכים אלו כוללים: פגיעה בלב, בכליות, אירוע מוחי, פגיעה בעיניים עד כדי סכנה של עיוורון, ובפגיעה בעצבים תחושתיים שמתבטאת בירידה או באובדן תחושה בעור. פגיעה זו מתרחשת בעיקר ברגליים, וגורמת לפתיחת פצעים הגורמים לבסוף לקטיעתן.

 

פגיעה במערכת העצבים הלא רצונית (אוטונומית) עשויה לגרום לאין אונות, הפרעות בעיכול והפרעות במערכת הלב וכלי הדם.

אירוע מוחי שכיח פי 3.5 - 4 בחולי סוכרת מאשר בבני אדם אשר לא חולים בסוכרת. יתר על כן, אצל חולי סוכרת שלקו באירוע מוחי, הסיכון ללקות באירוע מוחי נוסף הינו גבוה פי 2.

חלק מהחולים הסובלים מסוכרת של מבוגרים, סובלים גם מלחץ דם גבוה. לכן יש חשיבות רבה לאיזון רמת הסוכר הגבוהה בדם ואיזון לחץ הדם הגבוה על מנת למנוע את הסיבוכים, בעיקר בלב, בכלי הדם ובכליות. 

רצוי להגיע לאיזון אופטימאלי של:

בצום: רמת הגלוקוזה בדם עד 100 מ"ג.

כשעה עד שעתיים אחרי אוכל: רמת הגלוקוזה בדם עד 180 מ"ג.

מדד של Hb.A1C פחות מ 7%, (זו בדיקה המשקפת את רמת הסוכר הממוצעת במשך 2 - 3 חודשים), רצוי רמה נמוכה ככל האפשר.

מחלת הסוכרת מוכרת כבר אלפי שנים. תסמיני המחלה מוזכרים בפפירוס קדום מלפני כ-4,000 שנה. במצרים העתיקה, התגלתה המחלה כגורמת להשתנה מרובה. המעניין הוא, שהטיפול המומלץ אז היה דומה לטיפול היום, וכלל שינוי באורח החיים.

למידע נוסף, מומלץ לעיין באתר "מתוקים" www.metukim.co.il ובאתר האגודה הישראלית לסוכרת www.sukeret.co.il .

 

  מקורות בסוף הספר 

 

מיד לאחר גילוי המחלה התחלתי בטיפול במרפאות החוץ של בית חולים תל-השומר. בתחילה קיבלתי חצי כדור קטן, "גלובן", להורדת רמת הסוכר בדם, ועם חלוף השנים מינון התרופות הלך ותפח. מן הסתם, יש לי חלק רב באשמה.

התנהגותי, מבחינה רפואית, הייתה מתחת לכל ביקורת, ולעתים אף חסרת אחריות. אכלתי פירות כמעט ללא הגבלה. יכולתי לאכול בקיץ ענבים שחורים קרים, אפילו שתי צלחות עמוקות ביום. אהבתי לאכול גם פירות נוספים כמו: גויאבות, תאנים, שסק, משמש, אפרסק ושזיפים. גם גלידות אהבתי לאכול בקיץ, לא דיאטטיות, חס וחלילה, לקול מחאותיה של אשתי.

והשוקולד - אהבת חיי. זללתי ממנו בכמויות ומכל הסוגים והמינים. אכלתי בהיחבא, כי אשתי כעסה עליי ולא פעם הענישה אותי בכך שלא דיברה אתי במשך כל היום, כל אימת שגילתה סימנים המעידים שאכלתי שוקולד או דברי מתיקה. המעניין הוא שמשקלי היה יציב ולא עלה על 73 ק"ג, אך הייתה לי גם כרס עגלגלה.

בנוסף, בעוונותיי הרבים, הייתי גם מעשן כבד. מגיל 18 עישנתי כל יום כשתי חפיסות סיגריות, לא הקצרות, אלא הארוכות, כדי שיהיה מה לעשן. כך עשיתי במשך 45 שנה ברציפות. אמנם ניסיתי להפסיק לעשן פעמיים שלוש, למשך חודשים ספורים, אך מאחר וראיתי שאין לי בעיה להפסיק, וזה  בסך הכול עניין של החלטה, ואני יכול להפסיק מתי שאני רוצה - המשכתי לעשן בנחת.

לזכותי יאמרו שני דברים. הראשון, לא שתיתי אלכוהול ומשקאות חריפים. והשני, כשנתיים לפני האירוע מוחי, ביום כיפור של שנת 2003, הפסקתי לעשן לחלוטין. מאז לא באה כל סיגריה לפי.

אני לא יכול לאמוד את הנזק לגופי. בצילומי הרנטגן שערכתי מידי פעם לא נמצאו ממצאים מיוחדים, וזה הרגיע אותי. אם נסכם סטטיסטית את תקופת העישון, הרי ששאפתי לקרבי במהלך 45 שנה 32,800 קופסאות סיגריות, שהן 14,600 סיגריות לשנה, שהן 657,000 סיגריות בכל מהלך שנות העישון. כאשר מסתכלים על זה כך, זו כמות אדירה.

תמיד נהגתי להרגיע את עצמי שלא כל יום עישנתי - כאשר הייתי חולה, וזה לא קרה הרבה פעמים, לא עישנתי. ובכלל, עישנתי רק חצאי סיגריות ולא את כולן שאפתי לריאות - תירוצים שברור לי היום שלא היו רציניים.

מה שנסך בי הרגשה טובה היה לחץ הדם התקין שלי, אך זה גם מה ש"הרדים" אותי באשר למצבי האמיתי.

כדי לאזן את התמונה השחורה שציירתי באשר למצבי הבריאותי, אציין שעסקתי בספורט. כל בוקר רכבתי על אופני כושר במשך 10 דקות בהתנגדות בינונית. כמו כן, צעדתי פעמיים-שלוש בשבוע מביתי ברח' בר אילן ברעננה ועד לבית חולים לוינשטיין, מרחק של כ-5 ק"מ.

אני מוצא לנכון לפרט את התרופות שנטלתי עד לאירוע המוחי -  לפחות הסוכרתיים מבין הקוראים יבינו ללבי ויזדהו עמי.

 

התרופות שלקחתי:

  • הזרקת אינסולין מסוג לנטוס (lantus) על מנת לספק אינסולין למשך כל היממה, פעם אחת בלילה בכמות של 44 יחידות.
  • הזרקת אינסולין מסוג אקטרפיט (actrapit) לבקרה על רמת הסוכר בדם. כל יום, לפני כל ארוחה, בכמות של 10 יחידות.
  • 3 כדורי "גלוקומין" או "גלוקופז" 850 מ"ג לטיפול בסוכרת, להורדת רמת הסוכר בדם.
  • כדור אחד ביום מסוג "טריטייס" 1.25 מ"ג, להורדת לחץ הדם והגנה על הכליות.
  • לעתים אני לוקח ויטמין 12B 100 מ"ג החיוני לבריאות תאי דם אדומים ובריאות מערכת העצבים והזיכרון.

 

הערה: השמות המסחריים של התרופות משתנים מעת לעת.

 

למרות כל התרופות הללו לא הייתי מאוזן. בדקתי במשך השנים בכל יום, בוקר וערב, את רמת הסוכר בדם. רוב הזמן לא הייתי מאוזן - היו לי "קפיצות" בין 180 - 250 מ"ג בצום, ורמת הסוכר הגיעה לעיתים ל-300 מ"ג. אשתי הייתה אומרת לי: "גרשון, אני לא מבינה את הכפייתיות של בדיקות הדם שלך. מצד אחד אתה לא שומר, ומצד שני אתה בודק את מה שאתה לא שומר, היכן ההיגיון?" תשובתי הייתה: "אני רוצה לדעת את מצבי לאשורו". מן הסתם, אשתי צדקה בזאת.

בביקוריי התקופתיים אצל רופא הסוכרת, ד"ר רויטמן במרפאת דרום בהרצליה, לאור המצב, הוא היה מגדיל את מינון התרופות. בעיקר את האינסולין, בלית בררה, עד הכמות שציינתי לעיל.

 

בפגישות  עם רופאת המשפחה, ד"ר רובינשטיין, לאחר שהגיעו תוצאות בדיקות הדם התקופתיות מהמעבדה, היא הזהירה אותי לא אחת ובצורה מפורשת, ולעתים אף בלשון בוטה, שאני הולך לכיוון לא טוב. להלן שיחה אופיינית בינינו:

אני: שלום ד"ר רובינשטיין, מה שלומך היום?

ד"ר רובינשטיין: שלומי מצוין, מה שלומך?

אני: גם מצוין, מה מצב הבדיקות מהמעבדה?

ד"ר רובינשטיין: איום ונורא, גרשון. רמת הסוכר ביום הבדיקה מילא, "רק" 185 מ"ג, אבל מדד ה-Hb.A1C הוא קרוב ל 9% כאשר עד 7% הוא על גבול הנורמה, ורצוי עוד פחות מכך, אתה פשוט הולך מדחי אל דחי. מה יהיה הסוף אתך?

אני: אבל אני מרגיש בסדר גמור, אפילו שומר על דיאטה ולא עולה במשקל זה זמן רב.

ד"ר רובינשטיין: את בדיקות המעבדה הרי אי אפשר לרמות, התוצאות הן לא של יום מקרי אחד, אלא תוצאות ממוצעות של 3 חודשים, אז אל תספר לי סיפורים, מצבך לא טוב, לחלוטין!

אני: תאמיני לי שאני משתדל, אבל לעתים זה פשוט לא מצליח לי.

ד"ר רובינשטיין: אתה צריך פשוט לשמור על הפה ולהפסיק לאכול מתוקים.

אני: מבטיח לך שאשתדל מאוד, בפעם הבאה תוצאות הבדיקות שלי יהיו יותר טובות.

ד"ר רובינשטיין: הסוף יהיה שיאשפזו אותך כתוצאה מסיבוכי סוכרת ועוד תקבל אירוע מוחי.

 

כך הסתיימה שיחה אופיינית עם רופאת המשפחה. מיותר לציין שהיא צדקה בנבואתה, הכתובת הייתה על הקיר - אני מיאנתי לקרוא אותה.

 

*

 

זה עתה הסתיים פרק משמעותי בחיי, עזבתי את מחלקת השיקום בבית חולים לוינשטיין. כעת אני יוצא לדרך חדשה כאדם שונה. מחשבות שונות התרוצצו בראשי, בעיקר על התקופה שלפני האירוע. למה התנהגתי כך? אין לי תשובה טובה. ידעתי שלא הייתי בסדר. יתכן ופילוסופיית החיים הצינית שאימצתי לי במהלך חיי בידיעה ש-"לי זה לא יקרה" או "אנו חיים רק פעם אחת וצריך לנצל זאת וליהנות," כל זאת תוך ניצול תכונת אופי, לא חיובית במיוחד, שהשתרשה אצלי מאז היותי ילד; "תקשיב לכל מה שאומרים לך ותקשיב היטב - אך תעשה את מה שאתה רוצה וחושב לנכון". יתכן מאוד שהאובססיה לאכול דברים מתוקים השתרשה אצלי עוד מילדותי הקשה ברוסיה, שם סבלנו מחוסר סוכר, ויצרה את הכמיהה לכך בשנים שלאחר מכן.

בקיצור, לא הייתי בסדר כלל וכלל בשמירת בריאותי, נקודה!

 

כך זה התחיל

 

זה היה בבוקר אביבי, יום שלישי, 15.3.05 – שבוע לאחר שחגגתי בחיק משפחתי את יום הולדתי ה-64, יום שמן הסתם אזכור עד יומי האחרון. באותו יום לא הייתי מודע לסימנים מוקדמים כל שהם. יום קודם השתתפתי בהלוויה של אלוף במילואים אמיר דרורי. שירתי תחת פיקודו כשהיה ראש מחלקת מבצעים במטכ"ל אג"מ מבצעים, ואני ראש ענף זירת העורף. חשתי צער רב כשאדם יקר זה הלך לעולמו בגיל צעיר יחסית, רק בן 69 היה במותו. מעבר לתחושת צער זו, באותו יום לא חשתי במאום לקראת הסערה המתקרבת.

 

היום, במחשבה לאחור, כן היו סימנים מעידים למשבר הקרב, שאז לא זיהיתי אותם כתסמיני אירוע מוחי. התחושה הייתה דומה לזו שחשתי בספטמבר 2004 בשעה שנסעתי עם הבן עדי לטיול מקנדה לחוף המערבי בארצות הברית. כאשר עלינו לגרנד קניון הרגשתי רע; הקאות, בחילות, סחרחרות וכאב ראש. הרגשתי לחץ בכל הראש, כאילו החמצן נגמר לי. כאשר ירדנו לאזור נמוך יותר השתפרה במעט הרגשתי, התנהלתי בכבדות גם באזורים הנמוכים. ביקשתי לקצר את המסלולים הרגליים, למרות הנוף היפה והעוצר נשימה. הלכתי בכבדות ובקצב אטי, ייחסתי כל זאת לאוויר הדליל ודל החמצן, ועברתי לסדר היום. כמו כן הרגשתי עייפות כללית, לעיתים קושי בעלייה במדרגות. ייתכן ואלה היו סימנים מקדימים שהייתי צריך להתייחס אליהם יותר ברצינות ולעשות בדיקות יותר מקיפות.

שבוע קודם לאירוע המוחי שעברתי היה דיון סוער בהנהלת "צוות" בנושא הקמת ועדת ביקורת פנים נוספת, אני התנגדתי. מאחר ואני ידוע כאדם שלוקח דברים ללב, יתכן מאוד שהיה זה הזרז לאירוע המוחי שקיבלתי, אך אין לכך קביעה רפואית.

 

מאוחר יותר, אחרי האירוע, מצאתי בספרות המקצועית שיש סימני אזהרה אופייניים לאירוע מוחי, והם:

סימני האזהרה לאירוע מוחי

 

·        ראייה - ערפול פתאומי, איבוד ראייה בעין אחת לזמן קצר.

·        דיבור - קשיי דיבור פתאומיים או בלבול.

·        תחושות - חולשה בשרירי הפנים או שיתוק הפנים, הזרוע או הרגל בצד אחד של הגוף.

·        סחרחורת פתאומית ואיבוד שווי משקל, נפילה בלתי מוסברת או חולשה.

·        כאבי ראש עזים פתאומיים או כאבי ראש לא שגרתיים.

·        החרפת תסמיני מחלת הסוכרת.

 

אם אחד או יותר מסימנים הללו מופיע, אפילו לפרק זמן קצר - יש לפנות מיד לחדר מיון.

 

  • מקורות בסוף הספר.
  •  

לא זכור לי אם יום לפני האירוע חשתי באחד או יותר מסימני האזהרה המפורטים להלן. אולי הסימנים הללו כן הופיעו, אך לא הייתי ערני ולא מודע להם.

 

למחרת בבוקר בשעה 06.35 התעוררתי כהרגלי בקודש ליום עבודה. ישבתי על המיטה וניסיתי להיעמד, אך לפתע רגליי לא החזיקו את גופי. ראיתי את הרצפה מתקרבת. נפלתי על הרצפה לרגלי המיטה. ניסיתי, בעקשנות האופיינית לי, לקום שנית ולהתיישב על המיטה. כשלתי שוב. כך שכבתי על הרצפה וחשבתי לעצמי: "אין דבר גרשון, זה בטח עוד התכווצות שרירים אופיינית התוקפת אותך חדשות לבקרים ומשתחררת לאחר זמן קצר. זה יעבור מיד ". אם כי כבר אז חשתי שיש שוני רב בין הפעם הזו לבין הפעמים הקודמות.

 

אשתי, חיה, קמה כמה דקות לפניי ושהתה במטבח, שותה את קפה הבוקר ומעיינת בכותרות העיתון. חיה היא במקצועה מאבחנת ומורה מתקנת בהוראת החשבון ללקויי למידה. לאחר צאתה לפנסיה מוקדמת ממשרד החינוך, עשר שנים קודם לכן, פתחה קליניקה עצמאית בבית. באותו בוקר היא חיכתה לילד הראשון שאמור היה להגיע בשעה שבע. היא שמעה מלמולים ורעשים מכיוון חדר השינה וחשבה שאני עוסק בשחרור השרירים מההתכווצות הפוקדת אותי לעתים, וניגשה לזרז אותי.

היא ראתה אותי שוכב פרקדן על הארץ, למרגלות המיטה, וממלמל מילים לא ברורות. לזכותה יאמר כי הבינה מיד שמדובר באירוע מוחי. מאחר וחיה קוראת בצמא כל מילה ומילה במוספי הבריאות, ו"פריקית" של תוכניות טלוויזיה העוסקות בבריאות, ייתכן ששם קראה או ראתה כתבה בנושא. לעתים, כאשר אנו נוסעים בשבתות לקיבוץ שער הגולן, שם היא נולדה, כדי לבקר את אמה השוהה באשפוז סיעודי, אנו אוספים בקיבוץ מעברות את חברתה מירי, אף היא בת שער הגולן, הנוסעת גם היא לבקר את אמהּ. אני מאזין לשיחות ביניהן, שעיקרן בריאות, מחלות ותרופות, ונדמה לי שאני נמצא בחדר המתנה בקופת חולים.

חיה עזרה לי לקום והושיבה אותי על המיטה, ואמרה בפסקנות: "יש לך אירוע מוחי! אתה שומע? אני מזמינה אמבולנס וניקח אותך לבית חולים "מאיר"!" "אני לא צריך שום אמבולנס, זה יעבור לי!" צעקתי בהברות לא ברורות, ובשארית כוחותיי ניסיתי לקום על רגליי וללכת לשירותים, בתקווה שהמהומה היא על לא מאומה.

אשתי הושיבה אותי, ממש בכוח, כן, בכוח, על המיטה והזעיקה את ירון, השכן ממול, שישמור עליי, ובמקביל הזמינה אמבולנס, ודאגה להודיע לילד שהיה אמור להגיע אליה לשיעור שלא יגיע. היא ארזה בזריזות חפצים חיוניים לשהייה בבית חולים, והמתנו לאמבולנס. באותם רגעים עדיין לא הייתי מודע למצב בו אני נמצא. הרהרתי ביני לבין עצמי, מה יהיה עם הפגישה העסקית החשובה שקבעתי עם שלושה אנשים בבית בקפה בתל אביב לאותו יום בשעה 17.30, אנשים שאינם מכירים זה את זה. תהיתי ביני לבין עצמי אם אוכל להשתתף בה. הבנתי  שאין לי את היכולת הפיסית לעשות זאת, אך שמחתי שאני זוכר את הפגישה - כנראה הראש שלי לא נפגע.

האמבולנס המיוחל הגיע, יחסית, די מהר. הצוות הרפואי עלה לדירה בקומה שנייה, ולשאלת הפרמדיק מה יש לי, ענתה אשתי בקצרה: אירוע מוחי. תהיתי, מאין היא יודעת? הרי היא לא רופאה. אשתי ניהלה את העניינים ביד רמה, שַׁליטה בלעדית במצב. אותי כבר הפסיקו לשאול, כאילו אני כבר לא קיים, בר-מינן, לא עלינו. הכול התנהל בין אשתי לכל הסובבים אותי, עליי רק הסתכלו בחמלה רוויה בעצב, כאילו מלמלו בינם ובין עצמם "גרשון הגיבור, איך זה קרה לך? תראה איך אתה נראה". ישבתי בשקט, לא יכולתי לדבר ברור, מזווית פי הימנית החל ליזול ריר, שאשתי ניגבה בממחטה מדי פעם, תופעה שתלווה אותי עוד הרבה זמן, לצערי. בשלב זה רק אשתי יכלה להבין אותי, אך אני הייתי בהכרה. הבנתי מה מתרחש בסביבתי וקלטתי כל מילה שנאמרה.

צוות האמבולנס בדק אותי בדיקה ראשונית, וגם הפרמדיק העריך כי מדובר באירוע מוחי. העלו אותי על אלונקה עם גלגלים וקשרו אותי. לא אהבתי להיות קשור. אחרי שהביאו אותי למצב ישיבה באלונקה, החלו להוריד אותי במדרגות, בעוד אני סופר מדרגה אחר מדרגה - 48 מדרגות. כל השכנים, וגם מהמכולת השכונתית שממול הבניין, כולם הביטו איך מכניסים אותי, את גרשון, לאמבולנס. לא הרגשתי נוח, התביישתי במצבי העלוב, כיצד אני מובל אחר כבוד, נטול יכולת, לעיני אנשים מוכרים ולא מוכרים בדרכי לבית החולים. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שנלקחתי באמבולנס, וכנראה גם לא הפעם האחרונה.

לאחר שהוכנסתי לאמבולנס והעבירו אותי למצב שכיבה כשאני קשור מטעמי בטיחות, התחיל האמבולנס בנסיעתו בתוך שהוא מפעיל את הצופר. הפעם שמעתי, לשם שינוי, את יבבות הצופר מבפנים. למען האמת, המנגינה נשמעה לי הפעם אחרת לגמרי.

באמבולנס הרהרתי לפתע, וגם כנראה אמרתי בקול לחיה: "מה עם האקדח שלי?" נשבעתי לעצמי בעת מחקרי בעניין הספר "סיעוד הורים בישראל" ולאחר ביקוריי בבתי אבות סיעודיים והמראות של גדולי האומה במצבם הסעודי, שאם יקרה לי דבר דומה ואהיה חסר תועלת ותוחלת, אשים קץ לחיי באמצעות האקדח שלי, ברטה "0.22. חיה לא הבינה על מה בדיוק אני מדבר, אך לנוכח העובדה שהייתי קשור לאלונקה, ובמילא האקדח בבית מוחבא בארון הבגדים, לא טעון במחסנית, ובמצבי כשאיני יכול לטעון ולדרוך אותו, ובטח כשיד ימין כמעט משותקת – נאלצתי בשלב זה לוותר על הרעיון.

 

נפגעי אירוע מוחי אינם סובלים מאותם התסמינים ואף קיים שוני בעוצמתם. בחרתי להביא כאן את סיפורו של  הלל ארבל ז"ל, שלקה פעמיים באירוע מוחי. הלל היה בחור נחמד, גמלאי של מערכת הביטחון, עמו התיידדתי בבית חולים לוינשטיין בעת פעילות משותפת באחד משעורי הקרמיקה.

לצערי, במהלך הספר, לא עמד לו כוחו והוא נפטר בגיל 57. להלן סיפורו - ממקור ראשון, על האירוע הראשון:

 

סיפורו של הלל ארבל ז"ל

 

.... בספטמבר 2003 הייתי לאחר התקף לב וצנתור. הייתי אז בן חמישים וארבע.

 

הכול התחיל כאשר במשך מספר חדשים במהלך שנת 2003 ו-2004, הרגשתי עייפות בלתי מוסברת ולא רגילה. לפתע, נסיעות עבודה בארץ ובחו"ל, שהיו עניין שגרתי עבורי במהלך כל חיי, הפכו למעמסה שהייתה מעבר לכוחותיי. כאשר העייפות הכבידה מאוד, ומאחר ואני יכול להרשות לעצמי מבחינה כלכלית, החלטתי להפסיק לעבוד לתקופה מסוימת, מתוך תקווה שמדובר באפיזודה חולפת וכי עד מהרה אשוב לאיתני. הרופאים חיפשו מהו הגורם לעייפות החריגה שחשתי, ואחת האפשרויות הייתה פעילות יתר של בלוטת התריס. הדיאגנוזה הפיחה בי אופטימיות שהינה, יש פתרון למצב, והעייפות הנוראה הזו תהיה מאחוריי. אולם, גם לאחר שקיבלתי טיפול ביוד רדיואקטיבי, נמשכה העייפות. באותה תקופה עבר חבר, בערך בגילי, שבץ מוחי שהיה תוצאה של שטף דם במוח, שתוצאותיו חמורות מקריש דם. עקב כך רצתי לבדיקה של עורקי הצוואר. התוצאה הייתה שהכול בסדר, אפשר לנשום לרווחה או כך לפחות חשבתי.

במהלך הליכה עם רעייתי, כמנהגי, באחד הימים של יוני 2004, קבלתי שיחת טלפון מידיד ששאל אם אני פנוי לעבודה שמחייבת נסיעות רבות לחו"ל. אינסטינקטיבית, השבתי בחיוב. לא ידעתי כי בעוד אני משוחח בטלפון אני מצוי בעיצומו של אירוע מוחי. אט-אט החל האירוע לתת אותותיו בגופי ובתפקודי. במהלך השיחה אמר לי דני, החבר, שאדבר בקול רם יותר כי הוא לא מבין מה אני אומר. סוכם בינינו שאתחיל בסידורים לקראת התפקיד.

באותו ערב, אשתי ואני היינו מוזמנים לחתונה של בן של חברים. אני נהגתי לחתונה ובמהלך כל הנסיעה אשתי טענה שאני נוטה לימין הדרך. במהלך החתונה לא יכולתי לעמוד בקבלת הפנים ונאלצתי לשבת. ייחסתי את הרגשת העייפות למצבי במשך כל התקופה האחרונה. כשעה לאחר תחילת החתונה החלטתי לחזור הביתה, ושוב נהגתי ברכב. שוב חזרה התופעה שאשתי מתלוננת על סטייה שלי ימינה. בסופו של דבר הגענו הביתה בשלום.

בבוקר שלמחרת כבר הרגשתי שהצד הימני של גופי אינו מתפקד. כאשר לא היה עוד כל ספק שמדובר במשהו רציני, נכנעתי לכל ניסיונות ההדחקה של הימים האחרונים, ובלוויית משפחתי נלקחתי באמבולנס לבית החולים "מאיר" בכפר סבא. ככל שנקפו השעות חשתי את עצמי הולך ומאבד את השליטה בגופי. אושפזתי במחלקה פנימית בבית החולים והובחנתי כסובל מ- c.v.a  שבץ מוחי.

 

הייתי מאושפז במשך שבוע ימים בבית החולים "מאיר" בכפר סבא, כאשר הטיפול העיקרי שקבלתי היה השגחה ונטילת תרופות לדילול הדם  הטיפול השגרתי הניתן על מנת למנוע היווצרות קרישי דם נוספים. מתוך חוסר האונים הגדול אליו נקלעתי, באופן אינסטינקטיבי, מבלי שידעתי דבר על אירועים מוחיים, הקפדתי להניע את הצד הימני שלי במיטת בית החולים ככל שיכולתי, על מנת לאמן את הצד הפגוע. לא היו כל כאבים או אי נוחות אחרת, למעט העובדה שהצד הימני של גופי לא תפקד כלל - זו הרגשה נוראה של חוסר אונים כמעט מוחלט.

 

לאחר שבוע אושפזתי בבית חולים לוינשטיין, שם שהיתי באשפוז מלא שבועיים וחצי נוספים, והתחלתי את תהליך השיקום. כאשר ירדתי מהמיטה, זה היה לכסא גלגלים. שם למדתי את השיעור הראשון בלהיות חולה בשיקום. כאשר ירדתי לטיפול פיזיותראפיה ראשון, הורתה לי המטפלת להגיע לצד השני של אולם הטיפולים. כאשר השבתי לה בכעס, שאיני יכול להזיז את צד ימין, ענתה לי: "יש לך יד אחת ורגל אחת בריאים, אז אנא...."

 

*

 

כל הדרך לבית החולים "מאיר" בכפר סבא, בעודי שוכב על האלונקה באמבולנס, ניסיתי לזהות את המסלול בו אנו נוסעים, הרגל עוד מהשירות בצבא כמפקד ומוביל המצוי בשליטה, הרוצה לדעת כל הזמן היכן הוא נמצא. הפעם זה היה שונה. אמנם הייתי בהכרה מלאה, אך נטול יכולת, ונשלט בידי אחרים - מצב לא פשוט ולא נעים.

בזמן הנסיעה באמבולנס, עוד הדהדו באוזני המילים של כל הסובבים אותי אירוע מוחי, ועוד פעם, אירוע מוחי. מה זה לכל הרוחות אירוע מוחי? באותם רגעים לא ידעתי. אמנם שמעתי מדי פעם את המונח הזה, אך הוא היה רחוק ממני. לימים, אחרי שחקרתי ולמדתי, ואספתי חומר מקצועי לרגל כתיבת ספר זה, מקריאת ספרות מקצועית, מגלישה באינטרנט ומשיחות עם רופאים, ביניהם הרופאים המשתתפים בספר זה, מצאתי שנתקפתי הפעם בדבר כלל וכלל לא פשוט.

 

מהו אירוע מוחי

 

אירוע מוחי הוא גורם התמותה השלישי בעולם אחרי מחלות לב וסרטן, ומהווה את הגורם העיקרי לנכות אצל מבוגרים: נכות תפקודית ונכות נפשית-סוציאלית כאחד.

בישראל  מגיע מספר הדיווחים על אירוע מוחי לכ-15,000 בשנה.

 

אירוע מוחי הוא אירוע שגורם נזק לרקמות המוח בעקבות פגיעה בכלי דם העורקיים המספקים דם למוח, ובאנגלית cerebral  vascular  accident) C.V.A – פגיעה בכלי דם במוח), או STROKE - שבץ מוחי.

כתוצאה מאירוע מוחי, נגרמת הפרעה באספקת דם לאחד מחלקי המוח. כאשר פוסקת לפתע זרימת הדם, נמנעת גם אספקת החמצן לתאי העצב. התא ניזוק או מת בתוך דקות ספורות, וכתוצאה מכך לא יתפקדו אותם האיברים אשר נשלטים על ידי אותו אזור במוח שנפגע.

 

סוגי אירוע מוחי

 

אוטם מוחי - הסיבה השכיחה ביותר לאירוע מוחי (80% - 85% מהמקרים) - נוצר מחסימה של עורק על ידי קריש דם. החסימה יכולה להיות מלאה או חלקית, וגורמת לאי אספקת חמצן לאזור, ובעקבות כך נזק תפקודי לרקמת המוח הפגועה. מצב זה ידוע כאוטם מוחי. האוטם יכול להיווצר כתוצאה מתהליך חסימתי מקומי בכלי הדם המוחיים עצמם, או מחסימת כלי הדם על ידי קריש שנסחף ממקום אחר, ממקור חוץ גולגולתי, לתוך המוח. סוג זה של אירוע נקרא גם אירוע מוחי איסכֶּמי שפירושו הפסקת אספקת הדם כתוצאה מחסימת כלי הדם על ידי טרשת עורקים או קריש דם שנסחף.

 

שטף דם מוחי (או אירוע המורגיhemorrhagic) - נגרם כתוצאה מקרע בדופן העורק ופריצת דם לרקמת המוח, או לתוך המוח, ונוצר קריש דם המפריע לתפקוד התאים באזור, נוצר לחץ על הרקמות ובעקבותיו נזק תפקודי של אותן הרקמות.

 

  • רשימת מקורות בפרק נספחים בסוף הספר.

 

התקף איסכֶּמי חולף -  (Transient Ischemic Attack) T.I.A- הוא אירוע מוחי כתוצאה של הפסקה קצרה באספקת דם למוח שסימניו הקליניים חולפים בתוך 24 שעות. במקרים רבים הוא מהווה מעין התראה, ומבשר על אירוע מוחי בעתיד הקרוב, או הרחוק.

 

גורמי הסיכון העיקריים לאירוע מוחי

·        יתר לחץ דם

·        מחלות לב, בעיקר פרפור פרוזדורים

·        סוכרת לא מאוזנת

·        יתר שומנים בדם

·        עישון

·        השמנת יתר וחוסר פעילות גופנית

·        הפרעות במערכת קרישת הדם ועלייה במספר תאי דם אדומים

·        אירועים מוחיים קודמים

·        מחלה טרשתית בעורקי התרדמה

·        לחצים ומתח נפשי

·         

אירוע מוחי בתפיסת הרפואה הסינית, על פי מאמרו של פרופ' משה שטרנפלד, מושתת על נזק "רוח". בגישה הסינית מבטא מצב של "רוח" חיצוניות, כפי שמוכר לכולנו - רק שאותה "רוח" יכולה לחדור לגוף ולגרום לתופעות חיצוניות כמו שפעת, נזלת וכדומה. ה"רוח הפנימית" היא יותר מורכבת. היא נובעת מבעיה בכבד.

לדעתו, הסיבות היכולות לגרום לאירוע מוחי הן:

עקה רגשית (סטרס), לחץ, תזונה לא סדירה, עודף פעילות מינית, פעילות פיזית מוגזמת וחוסר מנוחה.

 

מאפייני פגיעה במוח

 

המוח מתחלק לשני חצאים - הֶמִיספֶרות - ימנית ושמאלית, המחוברות ביניהן. אירוע מוחי יכול לפגוע בצד אחד של המוח או בשני הצדדים בעת ובעונה אחת. הפגיעה בצד הימני במוח משפיעה על הצד שמאלי של הגוף, ופגיעה בצד השמאלי של המוח משפיעה על הצד הימני של הגוף. חשוב לציין כי לא כל חולה סובל מאותה עצמת פגיעה, ולא כל התסמינים מופיעים אצל חולה אחד.

 

מאפייני הפגיעה בהמיספרה השמאלית של המוח

 

  • חולשה או שיתוק פלג גוף ימין.
  • הפרעות בדיבור ושפה. מאחר וזאת אחת מפגיעותיי, ארחיב כאן בכמה מילים.

          מאפייני הפרעה בתקשורת שפתית

אחת הבעיות המרכזיות של פגיעה במחצית המוח, היא הפרעה בתקשורת מילולית הכוללת קשיים בהבנת הנשמע, הנקרא, הכתיבה והדיבור. המונח המקצועי לכך נקרא אפאזיה (APHASIA) – אִימְלוּת.

הפרעה זו יכולה לכלול פגיעה בארבעת ערוצי השפה: דיבור, הבנת הדיבור, קריאה וכתיבה. קיימות פגיעות נוספות דוגמת הפרעה בחיתוך הדיבור. אבחון מדויק של סוג ההפרעה הלשונית וטיפול עושה קלינאי תקשורת. יש לציין כי קיימים סוגים שונים של אפאזיה. בחלקם ההבנה שמורה ורק הפקת הדיבור פגועה. בחלקם המצב הפוך ובחלקם יש ליקוי משולב בהבנה ובדיבור. על דרכי הטיפול וההמלצות לתקשורת יעילה ידובר בהמשך.

  • התנהגות אטית וזהירות יתר. אטיות וחוסר ארגון בהתמודדות עם מצבים לא מוכרים גורם להיסוס וחרדה בביצוע פעולות שונות.
  • בעיות זיכרון.
  • הפרעות בתחושה בפלג הגוף ימין.
  • ליקויים והפרעות בשדה הראייה הימני.
  •  

מאפייני הפגיעה בהמיספרה הימנית של המוח

 

  • חולשה או שיתוק של פלג הגוף השמאלי.
  • זמן קשב קצר.
  • כושר שיפוט לקוי. החולה עלול להיפגע כי אינו צופה סכנות אפשריות ביחס לגוף ולמרחב.
  • החולה עלול ללכת לאיבוד בגלל חוסר זיהוי של סביבה מוכרת.
  • התפרצויות צחוק ובכי ללא קשר למצב.
  • דיבור מופרז.
  • התנהגות אימפולסיבית. ביצוע פעולות ללא תשומת לב וללא חשיבה מוקדמת.
  • פגיעה בתפישה מרחבית.
  • הזנחת צד – התעלמות מצד הגוף הפגוע ומהסביבה של אותו צד והפנית מבט לצד השני.
  • החולה מסוגל לתאר ולבטא פעולה, רוצה לבצע אותה, אך אינו מסוגל.
  • החולה יודע לקרוא ולחשב מספרים, אלא שהספרות הולכות לאיבוד על הנייר.

 

מאפיינים המשותפים לפגיעה בשתי ההמיספרות

 

הפרעות בבליעה

סימנים המעידים על הפרעה בבליעה:

  • השתנקות או שיעול בעת אכילה, בעיקר בזמן בליעת נוזלים.
  • שפתיים שמוטות לצד אחד (פצאטיס).
  • קושי בדיבור או קול חלש או צרוד.
  • עין דומעת בצד הפגוע.
  • צבירת מזון תחת הלשון ובצד הפה הפגוע.
  • ייצור ריר מוגבר.
  • הרגשה ש"משהו תקוע בגרון".

 

  • מקורות בסוף הספר.
  •  

סבלתי רבות מתסמין זה של הפרעה בבליעה. בעת שאכלתי, בימים בהם הייתי מאושפז בבית חולים "מאיר" וגם בלוינשטיין, השתנקתי לעתים קרובות ומיד נתקפתי בפרץ של שיעולים ארוכים, שהכבידו עליי ונמשכו ברציפות זמן מה. בעת שזה קרה לי, הגיעו מיד האחיות המטפלות, הסתכלו עליי בדאגה ושאלו כמה פעמים: "הכול בסדר אצלך? איך אתה מרגיש עכשיו?" הבנתי שיש דבר בדאגתם. היום אני מבין זאת היטב. עניין זה ליווה אותי בכל מהלך שיקומי.

 

מהיכרותי האישית

 

אעשה אתנחתה מהיבט המקצועי, שחלקו לקוח גם מפרסומי בית חולים לוינשטיין מהחוברת "שיקום לאחר אירוע מוחי - חוברת הדרכה למטופל ובני משפחתו", שזו חוברת מצוינת, ואתאר מניסיוני המעשי מספר היבטים על הזנחת צד, התפרצויות צחוק ובכי והפרעות בבליעה.

בימים בהם הייתי מאושפז בבית חולים לוינשטיין, גיליתי להפתעתי בעת שאכלנו בחדר האוכל שיוסי, שכני לחדר הסמוך, אוכל את המזון רק מצדה הימני של הצלחת. כאשר חקרתי ושאלתי, סיפקו לי את ההסבר הבא:

בהזנחת צד, החולה מתעלם מפלג הגוף ומהסביבה של הצד הפגוע. לדוגמה פגוע בצד שמאל: בעת רחצה החולה יסבן את חצי הגוף הימני בלבד, יהיה מרושל בהופעתו בפלג הגוף השמאלי, כאשר ינסה ללבוש חולצה יכניס רק את ידו הימנית לשרוול. מרבית החולים הסובלים מבעיה זו יפנו רוב הזמן את מבטם ימינה. הבעיה הולכת ומתעצמת ומקבלת משמעות רצינית בתפקוד בחיי היום יום, עקב חוסר מודעות למגבלה האישית, שיפוט לקוי, זמן קשב קצר ובעיות בתפישת המרחב.

 

התפרצויות צחוק ובכי ללא קשר למצב - ראיתי דוגמה מעשית לכך בפעילות מוטוריקה קבוצתית במסגרת אשפוז-יום. בקבוצה היה מ', גבר בן 44 מקלנסוואה, ספר במקצועו, שנפגע פעמיים מאירוע מוחי קל, ולא נראו עליו סימני פגיעה. התיידדתי עמו. הוא נתקף כל הזמן בצחוק היסטרי לא מוסבר. מיכל, המדריכה הקבוצתית לא הגיבה להתפרצויות צחוק אלו, אפילו התעלמה מהן – היא הכירה את התופעה. נראה לי שהוא הבין כי יש לו בעיה ואמר לי: "גרשון, מה אני יכול לעשות, אני מקווה שזה יעבור לי, בשביל זה הרי אני כאן, בלוינשטיין".

באותה קבוצה הייתה אישה בת 69, שמה ע'. באמצע דיבור רגיל לחלוטין, גם אם היה מלווה בעליזות ובצחוק, הייתה נתקפת לפתע בפרצי בכי לא מוסברים. כולנו היינו נבוכים ולא הרגשנו בנוח, אבל ידענו שזה אחד ממאפייני הפגיעה של אירוע מוחי, ואין מה לעשות.

מיומנו של יובל קם

 

מאחר וידוע כי הפגיעה היא שונה מאדם לאדם, מצאתי לנכון להביא לקוראים חלק מיומנו המרגש והכֵּן של יובל קם. יובל, חבר קיבוץ מעגן מיכאל, ועד שלקה באירוע מוחי ניהל את מערך השיווק במפעל "פלסאון" שבקיבוצו. הוא רשם לעצמו פרקי יומן על האירוע מוחי. במכתב שצרף לקטעי היומן כתב לי כך: "גרשון! מניסיוני האישי הספר שאתה כותב, עשוי לסייע לנפגעים חסרי אונים וחסרי תקווה, ובמיוחד לחסרי קשרים ותמיכה". מפאת אורכו ומכלול הנושאים עליהם כתב, אביא קטעים מהיומן במקומות המתאימים.

להלן קטע מהיומן הנוגע לרגע קבלת האירוע והאשפוז בבית החולים:

 

סופה טרפה את חיי - יובל קם

 

המסיבה נגמרה

את אורות השמחה של מסיבת הפורים החליף אורו המהבהב של האמבולנס שהוביל אותי בדרך לבית החולים. היה זה סיום נורא ובלתי צפוי למסיבה השמחה. "שימרו על אורי" אמרתי חלושות לירון חברי הרופא שישב לצד אלונקת האמבולנס. כל הדרך ליווה אותי מבטה המבוהל והחרד של בתי הבכורה, אורי. ברגע שראתה אותי שב הביתה מהמסיבה נשען על רעייתי נועה מסוחרר, ורדום בחציו השמאלי של גופי.

סוף חודש מרץ שנת 2003 היה תחילתה של תקופה קשה בחיי, אולי הקשה ביותר בכל תולדותיי. כתיבתי היום, בחלוף זמן הינה הסממן המעיד יותר מכל כי תקופה זו עברה – חלפה לה. הייתה זו תקופה בה נולדתי מחדש. צמחתי, השתקמתי והתעצבתי – מלשון עיצוב ולא עצבות – אם כי גם עצבות יש בספור זה...

 

בערפל ובאפלה

פתחתי את עיני אל תוך אפלת חדרי בבית החולים בחדרה. במעורפל ובמטושטש הבחנתי בדמויות חברי לעבודה, הצוות, הספקים והלקוחות שהגיעו מכל קצווי הארץ מודאגים על מנת לדרוש בשלומי. רק כיום, בדיעבד, אני מבין עד כמה נראיתי רע במצבי לאחר האירוע המוחי. זאת על פי התיאורים העגומים שסיפקו לי לאחר זמן, מבקרי מאז – "שק חבוט שפוך על המיטה, הוזה בהקיץ". ויחד עם זאת מכיר ומזהה את כולם. מתוך ההזיות ועלפון החושים חזרו אלי בקצב מהיר הנושאים הרלוונטיים והאקטואליים ובכלל זאת הסיכומים וההחלטות החשובות שנתקבלו בישיבת השיווק האחרונה. באופן שידידיי הגדירו "חד כתער" לא ויתרתי על ניתוח כל בעיות השוק שעל הפרק וגם לא על חלוקת הוראות לביצוע מיידי לחברי צוות השיווק שרכנו על מיטתי. אולי היה בכך מן הסמליות שהעבודה שהייתה מקור לעומס אישי ונפשי לא קטן, לא רק שלא נטשה את מחשבותיי והרהוריי אלא אף שבה וקנתה לה מקום בתודעתי גם בין כתלי בית החולים ממעמקי חושי המעורפלים.

 

הקשר בין מחלת הסוכרת לאירוע מוחי

 

קשר זה הוא עניין למומחים. להלן קטעים ממאמרו המאלף של פרופ' נתן בורשטיין, מנהל המחלקה הנוירולוגית ביחידה לכלי הדם במרכז הרפואי ע"ש סוראסקי בתל אביב. כדאי לקרוא היטב את מסקנותיו והמלצותיו: 

... "סוכרת מהווה בעיה קשה וחמורה והגיעה ממש לממדי מגיפה במאה ה-20, וגם במאה ה-21 שכיחותה ממשיכה לעלות בצורה מטאורית. בארה"ב בשנת 2002 האומדן היה ש-6.3% מהאוכלוסייה האמריקנית סובלים מסוכרת הפוגעת בעיקר באנשים מעל גיל 65. הסוכרת פוגעת בהרבה איברים: בכליות, בעיניים, לב ופוגעת בעיקר בכלי הדם, ויכולה בעקיפין לגרום לחסימתם ועל ידי כך לגרום לאוטם שריר הלב ולאירוע מוחי. הוכח כי סוכרת, יחד עם יתר לחץ דם ויתר שומנים בדם, גורמת לטרשת של עורקי התרדמה בצוואר (קרוטיס) ועל ידי כך להיצרות שלהם וכתוצאה מכך עלול להיווצר קריש שיישטף עם זרם הדם (אמבולה) ויגרום לאוטם מוחי.

אירוע מוחי שכיח פי 3.5 - 4 בחולי סוכרת (21.8%) מאשר באנשים לא חולי סוכרת (6.2%). יתרה מזאת, אצל חולי סוכרת שלקו באירוע מוחי הסיכון ללקות באירוע מוחי נוסף גבוה פי 2. בסוכרתיים שלקו באירוע מוחי, בעיקר נשים, התמותה גבוהה יותר. וגם הנכות, הן הפיזית והן המנטלית, הנגרמת להן הינה קשה יותר מאלה שלקו באירוע מוחי אצל אנשים לא חולי סוכרת.

חולי סוכרת אשר לקו באירוע מוחי מוּעדים פי שלשה יותר לפתח הפרעות קוגנטיביות עקב האירוע מאשר הלא סוכרתיים. ידוע שסוכרת פוגעת בכלי הדם הקטנים במוח ועלולה לגרום לאוטם מוחי הנקרא אוטם לקונרי (lacune, אגם קטן). במידה ונוצרים אוטמים מרובים כאלה במוח, הדבר יכול להביא לשיטיון (דנמציה), מעבר לאירוע מוחי החד עם החסר הנוירולוגי והנכות שבעקבותיו.

מניעה בחולי סוכרת אשר שומרים על לחץ דם מאוזן ברמה הרצויה של 130/80, מאפשרת להוריד את הסיכון היחסי לאירוע מוחי ב-44% עד 69%. הוכח שלאחר הורדת ערכי הכולסטרול באמצעות סטטינים (תרופות להקטנת רמת הכולסטרול בדם, ג"א) לרמות הרצויות, הסיכון היחסי לאירוע מוחי ירד בכ-25%.

הבעיה העיקרית הינה שאצל הרבה מאוד אנשים הסוכרת אינה מאובחנת בזמן, והם עלולים לפתח מחלות כלי הדם לפני שאובחנה המחלה.

טיפול אגרסיבי לאיזון גורמי הסיכון - כיתר לחץ דם ויתר שומנים בדם, ירידה במשקל ופעילות גופנית - יתרמו רבות למניעת התפתחות מחלות כלי דם בכלל, ואירוע מוחי בפרט. התערבות בשלבים המוקדמים של המחלה וטיפול מתאים יכולים למנוע את התקדמות התופעה. מחקרים הוכיחו כי, בניגוד לעבר, אין למעשה סף של רמת סוכר בדם שאליו רוצים להגיע. יש לדאוג לשמירה על רמת סוכר נמוכה ומוקפדת גם באנשים שאינם מוגדרים כסוכרתיים "לפי הספר". איזון מוקפד ימנע מעבר לתסמונת המטבולית ולסיכון לאירוע מוחי. מחקרים גם הוכיחו כי סוכרת מהווה כיום סיכון השווה לסיכון ממחלת כלי דם הכליליים של הלב (coronary artery dieses), ולכן יש לדאוג למשטר לחץ דם ויתר שומנים בדם מוקפד יותר בחולי סוכרת מאשר באוכלוסיה הכללית כדי למנוע אירוע מוחי".

הקשר בין לחץ דם ואירוע מוחי

 

יתר לחץ דם הוא גורם הסיכון הגבוה ביותר המזוהה עם הסיכוי להתרחשות אירוע מוחי. כ- 90% מן האירועים המוחיים קשורים בדרך זו או אחרת ליתר לחץ דם.

יתר לחץ דם הוא מונח המתאר לחץ דם גבוה מדי לאורך זמן. לחץ הדם מסמל את הכוח שמפעיל נוזל הדם על דפנות העורקים בתוכם הוא זורם. מצב של יתר לחץ דם ממושך מזרז את תהליך שקיעת השומנים בדפנות הפנימיות של כלי הדם, פעולה הגורמת להצרות מעבר הדם, ובסופו של תהליך מזרז את היווצרות הקריש, שימנע מהדם להזרים לרקמות את החומרים הדרושים להן. כמו כן, יתר לחץ דם ממושך גורם לדפנות כלי הדם לאבד את גמישותן הטבעית. עקב עלייה קיצונית בלחץ הדם, עלולים כלי הדם במוח להיקרע ולדמם לתוך רקמות - מצב זה נקרא שטף דם מוחי.

במדידת לחץ הדם מתקבלים שני ערכים; הערך הראשון, הגבוה מבין השניים, מייצג את לחץ הדם הסיסטולי. זהו לחץ הדם המתקיים בזמן התכווצות הלב, והדם נשלח מהלב את כל חלקי הגוף. הערך השני, הנמוך, מייצג את הדם הדיאסטולי, זהו לחץ הדם המתקיים בזמן הרפיית חדרי הלב ומשמעותו הלחץ המינימלי השורר בעורקים.

קיימות הגדרות שונות ל"יתר לחץ דם". ההגדרה המקובלת כיום היא לחץ דם של 140/90 מ"מ כספית ומעלה במדידות חוזרות ונשנות. מעל ערכים אלה אדם נמצא בסיכון לעבור אירוע מוחי, הגדול פי ארבעה מאדם אשר לחץ הדם שלו תקין.

 

סיפורה של עדי קמחי

 

גם לצעירים זה קורה!

 

כאמור, לא כל התסמינים מופיעים תמיד בעצמה שווה בכל אדם. בעת אשפוזי בבית חולים לוינשטיין הכרתי במסגרת שעורי פיזיותרפיה למתקדמים, בחורה צעירה ונחמדה, עדי קמחי שמה. לא הבנתי מה עושה כאן בחורה צעירה כזו. היה נדמה לי שעניין אירוע מוחי הוא עניין רק של מבוגרים כמוני, הדבר סיקרן אותי מאוד. אחר שהתיידדנו, היא סיפרה לי את סיפורה המיוחד, שבחרתי להביא אותו בפניכם ממקור ראשון:

 

הסיפור שלי שונה משל קודמיי, ההבדל המשמעותי העיקרי הוא שאני רק בת 22. כן, אתם קוראים נכון, 22! סיבה נוספת, אני לא חולה במחלת הסוכרת, והמשותף לכולנו שגם אני בטח ובטח לא ציפיתי לחטוף אירוע מוחי.

הסיפור שלי התחיל בטיול בדרום אמריקה. בבוליביה חטפתי את ה"סלמונלה" - חיידק בבטן. כעבור שבועיים הגענו ללה-פז, בירת בוליביה. לה-פז נמצאת במקום גבוה מאוד, בגובה של 4,000 מ' מעל פני הים, משמע האוויר מאוד דליל וקשה לנשום. החיידק החל לפעול, ואני הקאתי ושלשלתי במשך שבוע וחצי. ניגשתי לרופא ישראלי שנמצא בבוליביה לבדיקה, ואכן גילו שיש לי סלמונלה.

למעט מתופעות החיידק, הרגשתי בסדר גמור, קצת עייפה, אך לא יותר מזה. ערב אחד ישבנו כל החברים במסעדה, אני כמובן לא אכלתי מחשש שאקיא. כעבור כשעה וחצי הרגשתי נמלים בצד השמאלי של הפנים. קצת נלחצתי, אך חשבתי שזו עוד תופעה של החיידק. חברותיי לקחו אותי למלון, צלצלו לרופא ותיארו לו מה קורה, הוא הציע שאני אלך לישון ובבוקר נראה מה יהיה, וכך היה. הלכתי לישון. בבוקר קמתי, חלשה במקצת, הלכתי לשירותים, חברתי ליוותה אותי, וכשהגענו, היא הסתכלה עלי באופן מוזר ושאלה אם הכול בסדר. אז התחלתי להרגיש שהשפה שלי נתפסה בצד השמאלי של הפנים. היא רצה להתקשר לרופא והוא נתן לה את הכתובת של בית החולים וביקש שאגיע מיד.

הגענו לבית חולים. אני המשכתי להקיא. בשלב הזה כבר התחלתי לאבד תחושה ביד וברגל שמאל. ובגלל שנתפסה לי השפה, התקשיתי לדבר.

למחרת עשיתי  בדיקת M.R.I. בבדיקה גילו שקריש דם חוסם לי את העורק באונה הימנית של המוח.

החברות שלי לא ידעו איך לבשר לי את הבשורה. הרופא ניגש אלי ואמר לי בפסקנות "עברת אירוע מוחי". לא ידעתי איך להגיב, כי לא ידעתי  מה זה אומר. אך ברגע שהמשפחה התקשרה, לאחר שהתבשרו, התחלתי לבכות. אבל דרך התמודדות הראשונה שלי הייתה ההומור השחור: "תמיד הייתי דפוקה, לפחות עכשיו יש לי תירוץ".

הרופאים הגיעו למסקנה שהאירוע קרה בגלל השילוב של כמה סיבות:

עישנתי סיגריות ולקחתי גלולות נגד הריון, דבר שגורם לדם להיקרש מהר.

סלמונלה, אותו חיידק שהיה לי בבטן, שגרם לי להקיא ולשלשל ולבסוף להתייבשות, הגורמת שהדם יהיה יותר סמיך, ודלילות החמצן בלה-פז מקשה על הנשימה.

 

הייתי מאושפזת במשך 10 ימים בלה-פז. החברות שטיילתי איתן לא עזבו אותי לרגע; ישנו איתי, דיברו עם הרופאים, לקחו אותי לשירותים, קילחו אותי, עדכנו את המשפחה במתרחש. בשלב הזה כבר לא הצלחתי להזיז את ידי השמאלית. כעבור 10 ימים, הגיעה רופאה מישראל "לקחת" אותי בחזרה לארץ. אני חושבת שבטיסה הזאת קלטתי לראשונה שעברתי אירוע מוחי. אנשים לא הפסיקו להסתכל ושאלו באנגלית את הרופאה המלווה: "מה בחורה כל כך צעירה עושה בכיסא גלגלים? מה קרה לה?" ואז הרופאה ענתה: "היא עברה שבץ מוחי". זה פתאום נשמע לי כל כך מפחיד כשהבנתי שהיא מדברת עליי.

אחרי 28 שעות של טיסה מייגעת, בה לא הפסקתי להקיא, הגענו לארץ הקודש. הורדתי מהמטוס בכיסא גלגלים. אימא שלי חיכתה לי. אמבולנס לקח אותי לבית חולים "מאיר" שבכפר סבא. הגענו ודלתות האמבולנס נפתחו, שם עמדו כל בני משפחתי וחבריי שלא ראיתי במשך חצי שנה. הייתה שתיקה, אף אחד לא ידע מה להגיד, למה לצפות, לאור איך שנראיתי. החלטתי לשבור את הקרח ואמרתי: "אני לא מפגרת, אני נראית בסדר, בסך הכול עברתי אירוע מוחי!" כולם צחקו והשקט נשבר.

הייתי מאושפזת ב"מאיר" במשך 10 ימים. לאחר שבוע הצלחתי כבר ללכת, אך לא בצורה יציבה לגמרי, נשענתי על אנשים ועל דברים. משם עברתי ללוינשטיין. הכניסו אותי למחלקה 2, מחלקת נפגעי ראש. הייתי הילדה היחידה שם. נהפכתי למוצג - "ראיתם את הילדה? היא עברה אירוע מוחי!" אמרו החולים למשפחות שלהם. ישנתי לילה אחד במחלקה, למחרת ביקשתי אישור ללינת בית. הרגשתי נורא להיות יחד עם נשים בנות 60 - 70, שיכולות להיות סבתות שלי, ואני בת 22 האמורה רק להתחיל את ה'חיים', שלא מצליחה לגרוב גרביים בעצמי. רציתי להתעורר מהסיוט הזה, אך הבעיה שזה לא היה חלום, הכול מציאות - עברתי אירוע מוחי!

במשך 10 ימים הסתובבתי עם רטייה על עיני הימנית, זה גם היה סימן היכר מובהק שלי. מטרתה הייתה לחזק את המרחב השמאלי, היות והעורק נחסם בצד הימני של המוח, ניפגע הצד השמאלי. לפגיעה זו קוראים באנגלית neglect שפרושה הזנחה, כי הזנחתי את כל הצד השמאלי של הגוף וזה כולל ראייה. לא ראיתי את המרחב השמאלי, לכן שמו לי את הרטייה כדי לחזק. אגב, זה הוכיח את עצמו, ובזכות זה חזרתי מהר לראות את המרחב השמאלי כי אימצתי את עין שמאל.

היום, שלושה חודשים אחרי, שבועיים לפני שחרור מלוינשטיין, עברתי למחלקת אשפוז-יום. חזרתי לתפקוד כמעט מלא, למעט תחושה לא מוחלטת בכף יד שמאל וחשיבה יותר איטית.

 

אירוע מוחי במספרים

 

לאורך הכנת הספר אספתי נתונים רבים וממקורות שונים, הממחישים את גודל התופעה. ראיתי לנכון להביא בפניכם כמה מהנתונים החשובים, להתרשמותכם.

 

כללי

אירוע מוחי הינו גורם התמותה השלישי בעולם המערבי, אחרי מחלות לב וכלי דם וסרטן.

כחצי מיליון בני אדם מתים מהמחלה באירופה.

יחד עם מחלות לב, האירוע קוטל כ- 10 מיליון בני אדם בכל העולם.

מהווה את גורם הנכות העיקרי של מבוגרים.

המחלה פוגעת ב- 5 - 6 מליון בני אדם בעולם בשנה והתמותה מכך היא כ 30%.

בקבוצת הגיל שבין 18 עד 45 נפגעים כ 3 – 4 אחוזים.

הסיבה השכיחה ביותר לאירוע מוחי היא יתר לחץ דם. כ-90 אחוז מן האירועים המוחיים מתרחשים עקב יתר לחץ דם.

הסיכון של חולים ששרדו אירוע מוחי ללקות באירוע מוחי נוסף גדול פי 9 מהסיכון של כלל האוכלוסייה.

5 - 10 מכל 100,000 תינוקות עוברים אירוע מוחי.

במחקר שהתפרסם בכתב העת של אגודת הלב האמריקאית ניתחו נתונים של 5,379 נשים, מתוכן 2,347 עישנו בעבר או בהווה, ובניהן 1,904 שהיו נשואות למעשנים, נמצא כי לנשים נשואות לגברים מעשנים היה סיכוי גבוה כמעט פי 9 ללקות באירוע מוחי בהשוואה לנשים מעשנות שבעליהן לא מעשנים. אצל חולי סוכרת אירוע מוחי שכיח פי 3.5 - 4 מאשר בבני אדם שהם לא חולי סוכרת.

לחולי סוכרת שלקו באירוע מוחי סיכוי ללקות באירוע מוחי נוסף גבוה פי 2.

אירוע מוחי איסכמי הוא השכיח ביותר, 80 - 85 אחוז לוקים בו.

כמעט 40% מהעוברים אירוע מוחי סובלים בעקבותיו, במידה מסוימת, מהפרעות במנגנון הבליעה. אצל אנשים אלה הסיכוי לחלות בדלקת ריאות גדולה פ-7.

במחקרים שהקיפו יותר מ-100,000 חולים הוכיחו כי שימוש יום-יומי באספרין מוריד את הסיכוי להישנות האירוע ב-20%.

משך האשפוז בבית חולים לאחר אירוע מוחי הוא בממוצע 11 יום.

 

ובארץ שלנו:

בארץ נפטרים מאירוע מוחי יותר מ- 3,000 איש בשנה.

בארץ מדווחים מידי שנה כ-15,000 מקרים של אירוע מוחי, כאשר כשני שלישים מהם מעל גיל 65.

בישראל לוקים מדי שנה כ 3,000 חולים באירוע מוחי חוזר.

כ-20% מן הלוקים באירוע מוחי נפטרים בתוך 3 חודשים. מן הנותרים כ- 35% מבריאים, כ-20% נזקקים לטיפול מוסדי וכ-45% נותרים פגועים ברמות שונות, מהם 50% נכים קשים ו-75% נותרים מוגבלים.

מוערך כי בארץ לקו באירוע מוחי כ-125,00 איש (לא כולל תמותה).

כ-10% מהלוקים באירוע מוחי לקו באירוע מסוג מדמם.

במחקר שנערך לא מכבר בכל בתי החולים בארץ, נמצא שבמהלך חודשיים בלבד נרשמו 2,131  מקרים של אירוע מוחי, שכמחצית מהם גברים וכמחצית מהם נשים, והגיל הממוצע נע סביב 69 והיה נמוך בארבע שנים מהגיל הממוצע של נשים.

כ-25% מאירוע מוחי האיסכמי נגרמים כתוצאה מקריש החוסם את כלי הדם הקטנים במוח.

במחקר שנערך בבית חולים איכילוב (2005) נמצא כי 30% - 40% מנפגעי אירוע מוחי צפויים לסבול מתגובות דיכאוניות בשנה הראשונה שלאחר האירוע, כגון: מצב רוח ירוד, עייפות ותשישות.

 

המקורות לנתונים אלה בפרק הנספחים בסוף הספר.

 

בשלבים מאוחרים יותר דאגתי להשלים פערים. קראתי, חקרתי ואספתי חומר רב למדתי רבות על אירוע מוחי. אכן למדתי, ואני מודאג מכך שהסיכוי שאקבל אירוע מוחי חוזר הוא גדול פי 2 בגלל היותי חולה סוכרת, והוא גבוה פי 9 משאר האוכלוסייה, בגלל שהיה לי אירוע מוחי. לכן מרגע שהעובדות הללו הונחו לנגד עיניי קבלתי את החלטה מס' 1 בשורה של החלטות שקיבלתי בעקבות האירוע: לא לזלזל בשמירה על בריאותי, כדי שלא אכלל בסטטיסטיקה זו.

 

האם ניתן למנוע אירוע מוחי?

 

בזמן שהובלתי באמבולנס לבית חולים, נסיעה קצרה יחסית, שאלתי את עצמי, בין היתר, האם יכולתי למנוע את האירוע המוחי וכיצד? וגם: האם אפשר, תיאורטית, להחזיר את גלגל החיים לאחור. מה היה בידי לעשות? שאלות שצריכות לעניין את רוב הציבור בגלל חשיבות המניעה של אירועים אלו.

למעשה, לא ניתן למנוע אירוע מוחי באופן מוחלט, אך בהחלט ניתן להפחית את הסיכון. חשוב לשמור על אורח חיים בריא, להגביר את המודעות למחלה ולתוצאותיה בקרב הציבור הרחב בכלל, ובקרב חולי סוכרת ויתר לחץ דם בפרט. חינוך, הסברה והגברת המודעות יכולים לצמצם עד מאוד את מספר הלוקים באירוע מוחי. פנייה למרפאה לבדיקת לחץ דם, רמת סוכר בדם ורמת שומנים בדם אפשרית לכל אחד. מעקב שנתי אחר תוצאות בדיקות אלו הוא חיוני לאיתור הסיכון לאירוע מוחי וגם למחלות רבות אחרות, ביניהן מחלות לב ועוד.

 

למרבה הצער, אירוע מוחי הוא אירוע הנוטה לחזור - מה ניתן לעשות כדי לנסות להפחית את הסיכון לכך? מה חדש בטיפול בשבץ המוחי? בעת כתיבת שורות אלו, עמותת "נאמן" ואתר דוקטורס יוצאים בעצומה להכליל את התרופה פלויקס בסל התרופות - כיום אפשר להפחית את הסיכון לאירוע מוחי חוזר באמצעות תרופת הדור החדש פלויקס, שהיא תרופה נוגדת קרישת דם הניתנת כטיפול מונע לאחר שבץ מוחי.

 

עצות והמלצות

 

בסוף כל  פרק אביא ריכוז המלצות ועצות בנוגע לנושא הפרק, אותן אספתי ממקורות שונים. איני רופא, ואיני מתיימר לייעץ כבעל מקצוע. אמנם העצות וההמלצות המובאות נלקחו ממקורות מהימנים, אך אין לראות בהן כהמלצה רפואית.

מניעה

·        שמור על לחץ דם תקין. מעל גיל 40, מדוד לחץ דם לפחות פעם בחצי שנה.

·        בצע בדיקת דם לבחינת השומנים בדם ורמת ההומוציסטאין.

·        היה מודע לכך כי הפרעות קצב (פרפור פרוזדורים) עלולות להביא לאירוע מוחי. טפל בכך בהקדם!

·        תזונה: אכול מזון דל שומן. הפחת את צריכת המלח. צמצם את צריכת האלכוהול.

·        עסוק בפעילות גופנית סדירה.

·        שמור על משקל תקין. היכנס למשטר תזונה מוקפד. מותר לעשות מידי פעם "חפלה" אך לעתים רחוקות מאוד, לא באופן מוגזם ולא על מנת למלא את החוסר מכל תקופת "היובש".

·        הישמע לקול הרופאים, הם בסופו של דבר יודעים יותר טוב ממך. מותר לך לדרוש להתייעץ עם רופא מומחה או לבקש חוות דעת נוספת באשר לבריאותך. אתה חייב זאת לעצמך.

·        אם אתה נמנה עם אוכלוסיית המעשנים, הפסק לעשן היום! שום תירוץ לא יתקבל. גם הפחתת כמות הסיגריות ליום היא לא החלטה רצינית.

·        יש לך סימנים מעידים על אירוע מוחי? עיקום פתאומי של הפה, קושי בדבור, ערפול בעין אחת, הרגשת נימול במחצית הגוף, רפיון פתאומי ביד אחת - אל תחכה ולו גם שנייה אחת. גש מיד לחדר המיון הקרוב.

·        ערוך מעת לעת בדיקת דופלר של עורקי תרדמה.

  • נשים - שילוב של עישון וגלולות למניעת היריון הוא שילוב רע. התייעצו עם רופא מומחה.
  •  

ובנוסף, לאחר האירוע

 

·        אדם לאחר החלמה מאירוע מוחי עלול להגזים בהערכת היכולת האישית שלו, ומכאן שנהיגה במצב זה מסוכנת.

·        כושר שיפוט לקוי. המחלים אינו צופה סכנות אפשריות ביחס לגוף ולמרחב ועלול להיפגע.

·        המחלים עלול ללכת לאיבוד בגלל חוסר זיהוי, אפילו של סביבה מוכרת.

·         

*

 

האמבולנס הגיע למבואות חדר המיון של בית חולים "מאיר" לאחר נסיעה של עשרים דקות, שבעיני התמשכה כנצח, הצצתי בשעוני, השעה הייתה 07.15.

 

"כולנו זקוקים לחסד, כולנו זקוקים למגע,

לרכוש ולא בכסף, לרכוש מתוך מגע,

לתת בלי לרצות לקחת, ולא מתוך הרגל

כמו שמש שזורחת כמו צל אשה נופל"

                                           נתן זך

 

פרק ב' - האשפוז בבתי החולים

 

הגעה לבית חולים "מאיר"

 

סוף סוף הגיע האמבולנס למבואות בית חולים "מאיר", והובהלתי אחר כבוד לחדר המיון. העבירו אותי מהאלונקה של האמבולנס למיטה של חדר המיון, ומרגע זה הייתי במצבת המאושפזים של בית החולים ובאחריותו. אשתי חתמה על התחייבות לתשלום עבור האמבולנס, התחייבות שתחזור על עצמה עוד פעמים אחדות בהמשך. מאותו רגע היא זו אשר ניהלה את העניינים ביד רמה, שאלה את השאלות, נתנה את התשובות - גם את התשובות לשאלות ששאלו אותי.

שכבתי על הגב, הפנים לכיוון התקרה, ממתין לבדיקות. עיניי שוטטו, בלית בררה, במבטן מעלה. לא ידעתי שיש כל כך הרבה צינורות התלויים מהתקרה. ראיתי סוגים שונים של מפוחים וצינורות בצבע צהוב, היוצאים מהתקרה ונכנסים חזרה. ניסיתי לעקוב אחריהם ולראות להיכן הם מובילים. ניסיתי לשער את תפקיד כל צינור וצינור, אפילו נתתי להם שם זיהוי, שלא אספור צינור פעמיים. ממילא, היה לי את כל הזמן שבעולם ועשיתי כל שביכולתי על מנת להעבירו.

בינתיים, בעודי ממתין, תהיתי מהו בית חולים שנקרא "מאיר" ועל שם מיהו. לימים למדתי  מהפרסומים  אודותיו.

 

בית-חולים  "מאיר"

בית החולים נקרא על שמו של ד"ר יוסף מאיר שהיה המנהל הרפואי הראשון של קופת חולים כללית, מקימת בית החולים, והמנהל הראשון של משרד הבריאות. המרכז הרפואי נקרא על שמו של פנחס ספיר, תושב כפר סבא ושר אוצר במשך שנים רבות, שסייע בפיתוחו של בית החולים.

בית החולים נפתח באמצע שנת 1956 ונועד במקורו לחולי שחפת ומחלות ריאה.

בית החולים משרת אוכלוסיה של כ-600,000 תושבים, מהירקון בדרום ועד נתניה בצפון. בתחום זה כלולות מספר ערים גדולות: רמת השרון, הוד השרון, כפר-סבא, הרצליה, רעננה ונתניה וכן מספר ניכר של ישובים קטנים.

בבית החולים כ-100 מחלקות ויחידות.

בית החולים מסונף לבית הספר לרפואה של אוניברסיטת תל-אביב.

  • מקורות בסוף הספר
  •  

בחדר המיון בית חולים "מאיר" הובחנתי לראשונה כמי שלקה באירוע מוחי איסכֶּמי, כך באופן רשמי, לא השערות והנחות של אשתי או הסובבים אותי, שאינם רופאים. ממש רשמי.

לאור חשיבות הזיהוי של אירוע מוחי וההגעה המהירה לחדר מיון, על מנת לאפשר את הטיפול הנכון והיעיל, אני רואה חובה לעצמי להדגיש ולציין שוב את אמצעים הפשוטים העומדים לרשות כל אחד מהסובבים את הנפגע, לקביעה, אם כי לא רפואית מוסמכת, אך יעילה – האם האדם הניצב מולם נמצא בעיצומו של אירוע מוחי. שלושת המבחנים הם:

  • האם האדם מסוגל לחייך?
  • האם האדם מסוגל להרים את שתי ידיו?
  • האם האדם מסוגל לומר משפט שלם והגיוני ללא קושי?

האירוע המוחי פוגע, בדרך כלל, בתפקוד אונה אחת, הימנית או השמאלית. במקרה פגיעה, האדם אינו יכול לבצע פעולות שליטה בגפיים ובשרירי הפנים בצד המנוגד לאונה שנפגעה. לכן אי היכולת להרים יד ולחייך מצביעות על פגיעה באחת האונות. פגיעה בגזע המוח השולט על מרכז הדיבור תגרום לכך שהאדם ידבר בצורה לא ברורה או יתקשה לבטא רעיון באופן מילולי. לכן, התסמינים האלה הם אבן בוחן לאירוע מוחי וככל שהחולה יגיע מהר יותר לבית חולים, כך יגדל הסיכוי למזעור הפגיעה.

 

תרופת הפלא לאירוע מוחי

 

בעודי שוכב ומקריב את עצמי לבדיקות אבחון ראשוניות כמו: בדיקת חום, בדיקת דם ולחץ דם, אֶה-קֶה-גֶה, הכנסת מחט לווריד המאפשרת המשך הבדיקות דם ולקיחת דם ועוד, נזכרה לפתע אשתי במאמר שקראה זמן לא רב קודם לכן באיזה מגזין בריאות, כי יש איזה תרופת פלא חדשה שאם נותנים אותה לאדם שלקה באירוע מוחי לא יאוחר מ-3 שעות מקרות האירוע, היא יכולה להצילו.

מאותו רגע לא מצאה מזור לנפשה. יאמר לזכותה שהיא רצתה אך ורק בטובתי, והאמנתי לה שהיא רוצה מאוד להחזיר אותי הביתה מהר ככל האפשר, כשאני בריא ושלם. לפתע היא נעלמה לי מהעיניים, רצה לרופאה האחראית בחדר מיון וסיפרה לה שהיא קראה על תרופת הפלא החדשה שנכנסה לא מכבר לשימוש. אשתי ביקשה, ואפילו דרשה, כן, ממש דרשה לעשות משהו בנדון, כי אם לא נותנים את התרופה בתוך 3 שעות מהאירוע, זה כבר מאוחר מדי. עברו כבר 90 דקות מאז קרות האירוע ולא נשאר הרבה זמן. הרופאה השיבה שהיא תבדוק מה ניתן לעשות ותיתן לה תשובה.

בעודי שוכב וממתין לתשובה על תרופת הפלא, חשבתי שבעצם אותי שוב לא שאלו אם אני בכלל רוצה את התרופה, זה הרי נוגע לי ולגופי, והרי הייתי בהכרה מלאה. מחשבות נוגות עברו במוחי, מה היא התרופה הזו לעזאזל? איך היא נראית? ממה היא מורכבת? באיזה אופן מחדירים אותה לגוף? האם זה כואב? מה הם סיכויי ההחלמה? האם היא גם מסוכנת? ובכלל, מדוע בית-חולים כ"מאיר", עם המוניטין הרב שלו, צריך שמישהו יבוא ויגיד: "קראתי בעיתון שיש תרופה כזו וכזו ורצוי שתִתנו אותה"? האם הרופאים לא יודעים איזה תרופות יש נגד אירוע מוחי שצריך להגיד להם? לא קיבלתי תשובות לשאלות אלו, אך הן בהחלט הטרידו אותי.

הרופאה האחראית בחדר המיון חזרה אלינו, ונתנה לאשתי תשובה בזו הלשון: "אכן יש תרופה כזו, קוראים לה t-PA, אך היא לא נמצאת בשימוש בבית חולים "מאיר". צריך להעביר אותו לבית חולים "השרון" בפתח תקוה או לתל השומר או ל"איכילוב", שם ישנם גם התרופה וגם טכניקת הטיפול. שם ייתנו את הטיפול המתאים," והוסיפה: "אם אתם מסכימים ורוצים בכך, יש להתארגן במהירות, כי לא נשאר הרבה זמן מאז קרות האירוע. האמבולנס שלנו יסיע אתכם לבית חולים  "השרון", אך לפני כן אנו נבצע בדיקת C.T. למוח ונכין את כל הניירת המתאימה, כולל תוצאות הבדיקות, ונעבירה בדואר אלקטרוני ל"השרון" ואף נתאם הכול עם המיון שם, כך כשתגיעו, הם ידעו הכול ויהיו מוכנים להמשך הטיפול".

הרופאה שאלה אם אנו מסכימים, כי צריך להכין מכתב שחרור מ"מאיר". הזמן הלך ואזל. היה גם ברור שהנסיעה בבוקר, בשיא הפקקים, עלולה לקחת הרבה זמן. אשתי החליטה מיד וללא כל היסוס בשם כולנו ואמרה: "הולכים על זה!"

כאן יש לציין שכל צוות חדר המיון התגייס להתארגנות מהירה להעברתי ל"השרון". הועברתי במהירות לחדר ה-C.T..

 

מכשיר ה-  C.T.הוא מכשיר רנטגן הסורק אזור מסוים בגוף (מוח במקרה שלי) ויוצר סידרה של תמונות - "חתכים" - של האזור הנבדק. תמונות אלה מאפשרות לזהות תהליכים ומחלות הנותנים ביטוי אנטומי (מבני) באזור הנבדק. את התמונות האלו מפענח רדיולוג מוסמך.

חלק מהבדיקות נעשות תוך הזרקת חומר ניגוד לתוך הוריד (על בסיס יוד), הדבר מצריך הכנסת התקן תוך ורידי כהכנה לקראת ההזרקה. בחלקן של הבדיקות על הנבדק לשתות חומר ניגוד. תהליך ההכנה והבדיקה יכולים להמשך מעל שעה ולעיתים גם יותר, מאחר ונדרש לעתים לבצעם במספר שלבים.

 

מקורות בסוף הספר

 

וכל זה נאלצתי לעבור, ויותר מפעם אחת במשך אשפוזי.

 

הרחבת מעגל שותפי הסוד

 

הכול התארגן במהירות, היה חבל על כל רגע. מהר מאוד, ולא לפני שהצוות המטפל בחדר המיון איחל לנו הצלחה בטיפול ב"תרופת הפלא", מצאתי את עצמי שוב קשור על אלונקה באמבולנס הדוהר בקול יבבות הצופרים לכוון בית חולים "השרון". הפעם הצדקתי את רעש הצופרים המייבבים והטורדניים, כי באמת היה חשוב להגיע בזמן.

במהלך הנסיעה, כאשר הרגשתי שפלג גופי הימני לא זז וללא כל תחושה, הבנתי שהיום, קרוב לוודאי, לא אגיע לפגישה העסקית שקבעתי לשעה 17.30 בתל-אביב. ביקשתי מאשתי שתצלצל לידידי לעסקים, טוני בורשטיין, תספר לו בקצרה מה קרה לי, ותבקש ממנו בכל לשון של בקשה להיות נוכח בפגישה במקומי, ולהתנצל בשמי על שנבצר ממני להגיע. הבעיה שהטרידה אותי נפתרה. כולם כמובן דאגו לשלומי ומסרו איחולי החלמה מהירה. היכן שהוא התעודדתי, זה שאני זוכר ורוצה שהפגישה אכן תתקיים, היו עבורי סימנים מבשרי טובות - הראש שלי עדיין עובד! ואכן פגישה עסקית זו התקיימה. האם העסקה הזו יצאה אל הפועל? לצערי, לאחר משא ומתן ממושך היא לבסוף לא התממשה, ולא באשמתו של חברי טוני.

 

בעודנו בדרך שמעתי את אשתי מודיעה לכל הורי התלמידים שלה, שהיו אמורים להגיע באותו יום לשיעור, הודעה בזו הלשון: "לגרשון אירע אירוע מוחי ואנחנו בדרך לבית חולים. לא יהיה שיעור היום. על מחר, אודיע בהמשך". כמו כן הודיעה לחברותיה הקרובות את "הבשורה" הזו. לא אהבתי את ההודעות האלה. אמרתי לאשתי, עד כמה שיכולתי לומר: "חיה, לא צריך להודיע לכל העולם מה קרה לי, מספיק להגיד שאת לא יכולה ללמד היום. בשביל מה הם צריכים לדעת עליי הכול?" אך אשתי בשלה, ואפילו ניסתה לעודד אותי כבר בשלב ההוא: "גרשון, אין לך מה להתבייש, ואין לך מה להסתיר, זה קרה וקורה להרבה אנשים, תראה שאתה תצא מזה," והמשיכה להרחיב את מעגל שותפי הסוד ואני התפוצצתי מכך. חושבני, במבט לאחור, שגם היא הייתה במצוקה ממה שקרה לי, הרי לא כל יום בעלה נתקף באירוע מוחי והייתה גם נרגשת, וזו הייתה דרכה לנסות ולהתגבר על כך, לשתף במצוקתה את הקרובים לה - והיו הרבה כאלה.

התחלתי להבין שמעגל שותפי הסוד למחלתי הולך ומתרחב. הייתה לי הרגשה של אי נוחות בלשתף אחרים בבעיותיי. אני, שהורגלתי שאחרים ישתפו אותי בבעיותיהם, מוצא את עצמי כעת בעין הסערה, אך הפעם בהקשר לא חיובי, ואפילו בעייתי - מוקד של נטול יכולת.

 

הגענו לבית חולים ה"שרון" והוכנסתי לחדר המיון. זה היה בניין אפרורי במקצת, ישן, לא מעורר תקווה במיוחד. נזכרתי שהיו פרסומים על הכוונה לסגור אותו והיו התנגדויות, אבל הוא נשאר על כנו. לא ניתן להשוות אותו במראהו לבית חולים "מאיר", ודאי שלא לאגף החדש שנבנה שם.

 

על בית חולים "השרון"

בשנת 1942, במטרה לקצר את התורים לניתוחים, החליטה הנהלת קופ"ח כללית להקים שלוחה לבית חולים בלינסון. בשלב ראשון הוחכר מבנה חד-קומתי ושמו נקבע כ "בלינסון ב'". בהמשך נפתחו בבית החולים מחלקות רבות אשר במסגרתן ניתנו טיפולים ייחודיים ובית-החולים הפך לחלוץ ומוביל בטיפול רפואי ובאבחון.

בראשית שנות ה-50 הוסב שמו לבית חולים "השרון" וב-1982 הוחלף שמו ל-"קמפוס גולדה - השרון" על שם הגב' גולדה מאיר, ראש ממשלת ישראל לשעבר, שהייתה גם יו"ר הוועד המפקח של קופ"ח כללית.

כיום יש בבית החולים כ- 400 מיטות.

  • מקורות בסוף הספר
  •  

בחדר המיון נערכו לי הבדיקות השגרתיות: לחץ דם, אֶה-קֶה-גֶה וחום, בעוד אשתי רצה לאתר את הרופא האחראי. השעה הייתה כבר 09.00 ונותרה כחצי שעה לתום מועד השפעת התרופה המיועדת והמיוחלת. הרופא הבכיר, אדם בגיל העמידה, ממושקף, ללא חלוק לבן, הופעה המעידה כנראה על מעמדו, ניגש אלינו, ובעודי שוכב במיטה שמעתי את השיחה בינו לבין אשתי, והיא זכורה לי היטב עד היום:

 

הרופא: כן, מה קרה לבחור? [הוא התכוון כמובן אליי. כנראה שלא ציפה לתשובה ממני, משום מה, והשאלה הופנתה לאשתי שעשתה רושם שיש לה ייפוי כוח מוחלט לפעול בשמי.]

חיה: הוא קיבל אירוע מוחי ב-6.30 ובית חולים "מאיר" הפנה אותנו לכאן לקבל את התרופה שנותנים בתוך 3 שעות מאז קרות האירוע כדי למנוע תופעות לוואי. כל הניירת כולל בדיקות C.T.  כבר אצלכם.

הרופא: כן, אנחנו יודעים, אבל מי קבע שהאירוע היה בדיוק ב- 6.30 בבוקר? אולי זה החל בלילה, ואז עברו יותר מ-3 שעות?

חיה: [בחוסר ביטחון, שאינו אופייני לה] אני לא יכולה להגיד לך בוודאות, אך העובדה שמצאתי אותו על הרצפה ב-6.35 ובלילה לא שמעתי דבר, כמדומני שהוא ישן היטב. הרי אנחנו ישנים באותה מיטה, והייתי שומעת אם היה קורה משהו.

הרופא: אם אני לא יודע מתי בדיוק ארע האירוע, אני לא יכול לטפל בתרופה! אמר בפסקנות.

חיה: אז מה נעשה כעת?

הרופא: יש גם סיכונים בטיפול בתרופה, על אחת כמה וכמה כאשר לא יודעים בוודאות מתי זה קרה.

חיה: העיקר, אני רוצה שתעשו מה שהכי בטוח והכי טוב בשבילו.

הרופא: אני מציע שהוא יאושפז כאן במחלקה פנימית ונראה בתוך כמה ימים מה המצב.

חיה: העיקר שהטיפול יהיה מה שיותר טוב בשבילו.

 

נרגש, הכרתי תודה על דאגתה של אשתי, אם כי זה לא היה חדש עבורי, הרי אנו נשואים כמה עשרות שנים. אך משום מה, כנראה בגלל שלראשונה בחיי שכבתי נטול יכולת וזקוק לעזרה, הדבר ריגש אותי מאוד ונדרתי בו במקום נדר, שאם אצא מפרשה זו בחיים, אשנה את חלק ממנהגיי, לא כולם, שמרגיזים אותה בדרך כלל, וגם אקנה לה מתנה יפה.

הרופא, מהורהר במקצת, ניגש אליי, הרים את חולצתי הניח את הסטטוסקופ על חזי והקשיב, כאילו רצה לוודא שקיבל את ההחלטה הנכונה. ואני, כל הזמן הזה שוכב ושומע את השיחה ביניהם כאילו לא מדובר בי.

לאמִתו של דבר שמחתי שלא אקבל את התרופה. התרופה חדשה יחסית, הגענו אליה בעקבות כתבה בעיתון - זה לא מצא חן בעיניי, וגם הרופא הדביק אותי בחששותיו. מה פירוש שיש גם סיכון בנטילת התרופה? בקיצור, אני האחרון שאוהב שעושים עליו ניסיונות.

 

מאוחר יותר למדתי את נושא התרופה ממספר מקורות שונים.

 

על התרופה  t-PA

 

תרופה טרומבוליטית הניתנת באמצעות זריקה לווריד. התרופה מאושרת לטיפול בחולים מסוימים שעברו התקף לב או אירוע מוחי. התרופה מפוררת ומפרקת את קרישי הדם שגורמים לרוב התקפי הלב והאירועים המוחיים.

מחקרים הראו שה-t-PA ותרופות דומות יכולות להפחית את רמת הנזק ללב ולשרירים ולהציל חיים. למרות זאת, כדי להיות יעילה, צריך לקבל אותה מיד לאחר שהתחילו הסימפטומים ועד כמה שעות אחר כך. נתינת התרופה מורכבת ויש לקבלה בבית חולים על ידי מומחה.

מחקרים הראו שהתרופה יעילה בטיפול באירוע מוחי איסכמי.

ב-1996 ה-F.D.A  (מינהל התרופות בארה"ב) אישר את ה- t-PA לטיפול באירוע מוחי איסכמי בתוך 3 השעות הראשונות לאחר תחילת הסימפטומים. לכן חשוב במיוחד לבני אדם שחושבים שהם עברו אירוע מוחי, לפנות מיד לטיפול רפואי. במידה והטיפול ניתן בזמן, התרופה יכולה להפחית במידה רבה את תופעות הלוואי של האירוע מוחי ולהפחית את הנזקים התמידיים.

ה-t-PA ותרופות דומות לה יכולות להפחית את הנכויות הנגרמות בעקבות התקפי לב ואירועים מוחיים, אך יש גם סיכון גבוה של דימומים. רק אחוז קטן מהחולים הלוקים באירוע מוחי (2% - 3%) אכן מתאימים לקבל טיפול כזה ורק כ-0.5% טופלו בה.

 

  • מקורות בסוף הספר
  •  

עוד על t-PA

 

להשלמת פרטים, פניתי לד"ר עידו בירתי שהינו רופא מתמחה שטיפל בי בבית חולים "מאיר" וביקשתי את השלמתו לנושא. הוא בדק במקורות הרפואיים המצוינים בסוף הספר, ולהלן הסברו:

טיפול טרומבוליטי הינו טיפול הנושא בחובו סיכונים רבים, אך עדיין הינו תרופת הבחירה בקריטריונים מסוימים באירוע מוחי איסכמי. עקב השכיחות הנמוכה של חולים המתאימים לקריטריונים הרפואיים הנוקשים של מתן t-PA, קיימים במרכז הארץ רק שני מרכזים רפואיים הנותנים את התכשיר - תל השומר ו"השרון". לפני התחלת הטיפול חובה לבצע C.T. מוח ללא חומר ניגוד על מנת להבדיל בין אירוע מוחי איסכמי לאירוע המורגי (דימום מוחי). אין ממצאים קליניים חד משמעיים המאפשרים את ההבדלה הנ"ל, אולם ירידה במצב הכרה וערכי לחץ דם גבוהים מאפיינים יותר דימום, ושיפור בחסר הנוירולוגי מאפיין איסכמיה.

המחקר המרכזי שבעקבותיו הומלץ על הטיפול ב- t-PAנקרא:The National institute of neurological disorders and strokes recombinant t-PA stroke study. המחקר הנ"ל הדגים יעילות גבוהה בטיפול ב- t-PAלעומת אינבו (פלסבו) בחולים עם אירוע איסכֶּמי חריף בתוך 3 שעות מהתחלת האירוע. דימום מוחי סימפטומאטי הודגם ב-6.4% מהחולים שטופלו ב- t-PAבהשוואה ל-0.6% מהחולים שטופלו באינבו. נצפתה ירידה של 4% בתמותה בקרב המטופלים ב- t-PA (21% בקבוצת האינבו לעומת 17% בקבוצת ה- t-PA). הודגמה עלייה מובהקת סטטיסטית במספר החולים שהתאפיינו רק בחסר נוירולוגי מינימאלי לאחר הטיפול ב- t-PA (32% בקבוצת האינבו לעומת 44% בקבוצת ה- t-PA). מחקרים אחרים שבדקו את יעילות התכשיר לאחר 6 שעות מהאירוע לא הדגימו שיפור משמעותי. הסיכון לדימום מוחי עולה באירועים מוחיים גדולים, ככל שמשך הזמן מתחילת האירוע להתחלת הטיפול ב- t-PAעולה, ובמינונים גבוהים של t-PA.

הגדרת התחלת האירוע המוחי הינה קריטית לצורך הגדרת משך הזמן עד הטיפול. התחלת האירוע מוגדרת כזמן בו החלו התסמינים, או הזמן האחרון בו נראה החולה במצבו התקין. חולה המתעורר עם אירוע מוחי – התחלת האירוע מוגדרת כזמן ההליכה לישון. קיימות אינדיקציות השוללות את מתן הטיפול, כגון אוטם לבבי, חוסר הכרה, ניתוח משמעותי ב-14 ימים האחרונים, דימום מוחי בעבר, חבלת ראש במהלך שלושה החודשים האחרונים ועוד.

 

  • מקורות בסוף הפרק
  •  

כאשר הגעתי לבית חולים "השרון" לא ידעתי את כל זה. החכמתי רבות מאז, ושמחתי עוד יותר שלא קיבלתי את טיפול ב- t-PA  - ישמור אותי האל מאחוזי התאמה כה מזעריים. כיום אני מודה לאותו רופא, שלצערי איני יודע את שמו, שלא הסכים לתת לי את התרופה. אם היה מסכים, קרוב לוודאי שלא היו שואלים אותי ואני לא בטוח בכלל שאם הייתי מקבל את התרופה, הטיפול היה מצליח. ואם לא היה מצליח והיו שיבושים, מן הסתם ספר זה לא היה נכתב.

 

לימים, אחרי שיצאתי מבית חולים לוינשטיין, חוש הביקורת המפותח שלי (הרי עסקתי גם בביקורת באגודת "צוות") הביא אותי לפנות לפרופ' דן מיכאלי ז"ל - יו"ר דירקטוריון שירותי בריאות כללית, ומי שהיה בזמנו קצין רפואה ראשי, אותו הכרתי עוד מהשירות הצבאי, ושיתפתי עמו פעולה גם בכתיבת ספרי "סיעוד הורים בישראל" - בשאלה, מדוע אין בבית חולים "מאיר" טיפול תרופתי בt-PA  ומדוע נאלצתי להיטלטל לבית חולים אחר, הרי מדווחים כ-15,000 מקרי אירוע מוחי בשנה, וחלקם בוודאי מאזור השרון. האם אין חשיבות לתרופה שיכולה להציל חיים? למכתבי צירפתי את טיוטת פרק הזה. בינתיים, לצערי הרב, הוא נפטר, אך התבשרתי כחודש לאחר פטירתו, שאכן התרופה הוכנסה לשימוש בבית חולים "מאיר". אני מקווה שגם לי יש חלק בכך.

 

*

 

אשתי קיבלה את ההחלטה לאשפז אותי בו במקום, כדי לסיים את מסכת הטרטורים לאותו יום, וגם משום שבאותו רגע לא נמצא פתרון טוב יותר אחר. כך מצאתי את עצמי מאושפז במחלקה פנימית בבית חולים "השרון". הרופאה שטיפלה בי עשתה לי אבחון רפואי מקובל, שאלה שאלות וקיבלה תשובות, רשמה הכול ופתחה לי תיק רפואי. הולבשתי בחלוק בית החולים, על ידי השמאלית שמו צמיד פלסטי כתום ובו פתקית עליה כתובים שמי, מספר תעודת הזהות, שם אבי, מקום מגורי ושאני סוכרתי. כך הצטרפתי למצבת החולים של בית חולים "השרון".

שכבתי במחלקת המיון על גבי, ממתין להעברתי למחלקה. שוב עיניי שוטטו, מביטות על תקרה ועל הקירות. ראיתי חלון מסורג, ולפתע שמעתי ציוץ של ציפור. מעבר לרשת החלון הופיעה ציפור קטנה ומצייצת, כנראה ציפור דרור, מקפצת על אדן החלון בעודה מצייצת ציוצים שמחים  ועליזים. עקבתי ארוכות אחריה ואחר גיחותיה, ומשום מה קינאתי בה; כמה היא חופשייה, עליזה  ושמחה, ולעומתה, אני כבול למיטת בית החולים, ללא יכולת לקום אפילו, והחופש ממני והלאה – והתסכול גאה בי עד כדי כאב.

 

המשפחה שבחזית

 

בית החולים באמת נראה לי מיושן, צפוף, ללא כבוד לחולים. אשפזו אותי במרפסת סגורה של אחד האגפים במחלקה, יחד אם עוד ארבעה חולים, כל אחד ומחלתו, ובמצבי - ללא אפשרות תקשורת עמם. בקצור, לא התלהבתי מהמקום, מהצפיפות ומדרך הטיפול. השאלה: "למה אני צריך להיות דווקא כאן?" החלה לנקר במוחי.

עברתי סידרת בדיקות וטיפולים במטרה לייצב את רמת הסוכר בדם - קיבלתי מזון דיאטטי שבקושי יכולתי לבולעו, כנראה מחוסר תיאבון ומחוסר תחושה בצדי הגרון - ומנוחה במיטה.

אשתי התקשרה עוד קודם לבנותיי, סיון ורביד, והודיעה להן על המקרה. ביקשתי ממנה בכל לשון של בקשה, עד כמה שיכולתי, לא להודיע לבני, עדי, שהיה באותה שעה יחד עם אשתו ליסה בעיצומו של טיול סובב עולם. באותה עת הם היו באיזה חור נידח באוסטרליה. לא רציתי בשום פנים ואופן שאפילו יעמוד במבחן התלבטות אם להפסיק את הטיול, לטוס לישראל במיוחד לבקרני ולקלקל את הטיול, או להמשיך בו. בעניין זה הייתה ביני לבין אשתי הסכמה שבשתיקה. עד שלא יתבהר המצב הבריאותי שלי ואשתקם, פחות או יותר, לא נודיע לעדי דבר כדי לא להדאיגו, ונתנהג בשיחותינו עמו כאילו דבר לא קרה. לא ידעתי אם אשתי תחזיק מעמד בשמירת ה"סוד" ולכמה זמן. החלטתי להיות עקבי בהחלטה, וגם לשמור שאשתי, עד כמה שיכולתי, לא תפר את ההסכם בינינו.

אשתי המשיכה להרחיב את מעגל שותפי "הסוד", הן בגלל תכונת אופי מקדמת דנן, ש'זה לא בושה שכולם ידעו', ו'בשביל מה יש חברים?' והן בגלל שהייתה נרגשת מהמצב החדש וגם מודאגת. היא גילתה בעקבות האירוע את נפלאות הטלפון הנייד שברשותה, שרכשתי לה זמן לא רב לפני כן. מי שהיה ברשימות הזיכרון בפלאפון וביומן, קיבל הודעה על המקרה שאירע לי. אני שמעתי את כל השיחות, כי היא הייתה על ידי ושמרה עליי – לומר את האמת, התפוצצתי מכך. זה התחיל עם עדכון המשפחה שלנו בקיבוץ שער-הגולן ובקיבוץ נגבה, דרך כל חברותיה הקרובות יותר והמשיך במשפחתי: אבי ואחיותיי, חוה ורונית. סלחתי לה בסופו של דבר, כי הבנתי שגם עליה עובר משהו, ויותר משהיא רוצה לשתף אחרים, היא רוצה לקבל חיזוקים בדאגה חוזרת. אכן כולם דאגו לשלומי ואיחלו לי החלמה מהירה ומלאה, מבלי שאני אפילו ידעתי באותה עת, מה בדיוק קרה לי, ועד כמה ניזוקתי.

בתי הצעירה רביד, שעיסוקה ארכיאולוגיה, הגיעה מיד מירושלים לראות מה מצבי. למען האמת שמחתי לראותה, והבנתי שאם היא הטריחה עצמה לבוא מירושלים לראות אותי, סימן שהיא אכן דואגת. היא בדרך כלל לא מטריחה את עצמה להגיע אלינו לעיתים קרובות בימי שגרה, למרות הפצרותינו הרבות. הפעם היא בחנה אותי היטב כדי לוודא שאני בסדר מבחינה מנטאלית. חייכתי לעומתה, עד כמה שיכולתי לחייך, ואכן היא התעודדה מכך שאני מגיב, וגם החלה לעודד אותי בבדיחות ובהשריית מצב רוח טוב, עליי ועל אמהּ, שאף היא הייתה זקוקה לכך.

בתי הבכורה, סיון, רופאת ילדים בבית חולים הדסה עין-כרם באותה עת, לא הייתה יכולה להגיע באותו יום כי הייתה תורנית, אך מהסברה של חיה היא הבינה שהמצב אינו כה חמור, והייתה בקשר מתמיד עם חיה ועם המחלקה הפנימית.

הגיעה שעת הערב. רביד נפרדה ממני, לא לפני שהציעה שתישאר ותשגיח עליי בלילה ותשחרר את חיה למנוחה. חיה לא הסכימה בשום אופן, היא סברה שזה תפקידה. רביד הבטיחה לשוב ולבקרני למחרת, ונסעה לביתה שבמבשרת ירושלים. ואכן, היא הגיע לביקור כמעט מדי יום, וכמובן שמחתי מאוד לראותה.

אשתי התארגנה לישון ליד מיטתי. לא הסכמתי לכך. זו הייתה נקודת המחלוקת העיקרית בינינו, אך בזוגיות רבת השנים למדתי שיש כמה מחלוקות שלא ניתנות לגישור. רציתי שתחזור הביתה ותנוח לאחר המתח הרב ותלאות היום. סברתי שהיא סיימה את תפקידה להיום -  אני נמצא בהשגחה רפואית ובידיים טובות. חיה הלכה לברר, למרות מחאותיי, מהם סידורי הלינה במקום. לשמחתי הרבה אמרו לה במפורש שאין אפשרות לישון במחלקה, מאחר וזה אגף גברים, וגם אין צורך בכך.

בלית בררה היא הסכימה לנסוע הביתה לרעננה, אך בתנאי שהיא תשכור אח מטפל למשמרת לילה, שישמור עליי - יעלה כמה שיעלה. גם לכך התנגדתי - ללא הועיל. חששה היה כפול, חיה האמינה שאני זקוק לשמירה עקב מצבי הבריאותי וגם חששה מעצמאות יתר מצדי; שאנסה לקום לבד מהמיטה, לא מודע למצבי, ואנסה ללכת לבד לשירותים - אפול ואנזק. זה היה תחילתו של המאבק על העצמאות שלי. לא הייתי מוכן נפשית, למשל, שיביאו לי למיטה את הכלי לעשיית צרכים, כי נגעלתי מכך, אלא רק שיוליכו אותי לשירותים.

ראיתי בכך אי נוחות, תלות באחרים, פשוט כניעה מוקדמת מדיי למוגבלותי, בעוד אשתי חשבה ההיפך מכך. למרות מחאותיי, היא בִּררה היכן שוכרים אח שישגיח עליי בלילה. האחיות נתנו לה את מספר הטלפון של בית הספר לאחיות, והיא הזמינה אח. כאשר הוא הגיע, חיה נתנה לו הנחיות מפורשות. הוא מילאן כלשונן, כי ידע מי המשלם - וזה לא הייתי אני. אשתי נסעה, לא לפני שנפרדה ממני בנשיקות.

בלילה לא יכולתי להירדם - הכאב בכתף וביד ימין הציקו לי - אולי גם מהתרגשות. העיקו עליי מחשבותיי. מה יהיה? שאלתי את עצמי לראשונה, איזה נזק נגרם לי? כעת אני לא אוכל לעבוד, גם חיה לא עובדת הרבה. אם זה ימשך תקופה ארוכה, כל פרנסת הבית תיפול עליה, והוצאות לא חסרות דווקא בתקופה כזו. כמה זמן זה ימשך? האם אני אצא מזה? כמובן שלא היו לי תשובות לכך, אך הייתי מודאג.

האח אכן, לצערי, ביצע את תפקידו בנאמנות הראויה, ולמרות הפצרותיי בלילה שילווה אותי לשירותים, הוא לא הסכים, והביא לי את הכלי, שהגעיל אותי, להטלת השתן. נשבעתי לעצמי שזו פעם אחרונה שהוא שומר עליי.

 

בקרת נזקים עצמית

 

הלילה הראשון לאשפוזי עבר איך שהוא בשלום. זו הייתה גם פעם הראשונה בחיי שאושפזתי. לא הפסדת, אמרתי לעצמי. אשתי הגיעה בבוקר במונית מרעננה, שחררה את האח לא לפני ששילמה את המגיע לו, והחל יום חדש.

חיה הובילה אותי בכיסא גלגלים לשירותים ולמקלחת. ביקשתי ממנה להישאר לבד עם עצמי. התחלתי לחוש שלא בנוח במצבי התלותי. הסתכלתי במראה ונבהלתי, ראיתי פרצוף של אדם זקן במקצת, מעבר לגילו, בקושי מוכר לי, לבוש בחלוק בית חולים, פנים לבנות וארשת פנים מודאגת ומבוהלת במקצת, עיניים אדומות המעידות על חוסר שינה ומתח, שיער מדובלל ופרוע, זיפי זקן המעידים על יומיים שלא התגלחתי, זווית השפה הימנית שמוטה כלפי מטה, מזיל רוק שלא נוגב. ניסיתי להתבטא מול המראה בקול רם, ומה שיצא לא היה לא ברור אפילו לי עצמי. רק כאשר פתחתי את הפה ודברתי לאט ואמרתי: "גרשון, זה אתה?" נשמע משהוא יותר ברור. לא אהבתי כלל וכלל, בלשון המעטה, את מה שראיתי.

ניגשתי לתִרגולת בקרת נזקים עצמית, כמו שלימדו אותי בחיל השריון. ניסיתי להניע את כל  אברי גופי ולמששם בידי השמאלית אחד אחר השני, מהראש ועד הרגליים, וגיליתי במהרה את הדברים הבאים: אני חש כאבים בכתף ימין, בפרט כשאני מניע ומרים את הזרוע. יד ימין כמעט ללא תחושה, צונחת מדולדלת כלפי מטה, וכף היד ללא יכולת תזוזה. האצבעות כאילו קפאו במקומן ללא יכולת להניען. יד ימין לא מתפקדת כלל ולא יכולתי לעשות בה כל שימוש, אפילו לא להיתמך באמצעותה. בנוסף לכך, רגל ימין חלשה ולא כל כך תומכת את הגוף. הייתה לי פגיעה לא קלה בדיבור, התרשמתי שלא נפגעתי בהבנת הנשמע, אך הדיבור היה קשה לי, הבנתי זאת מהמבקרים שלא תמיד הבינו אותי ולכן אמרו: "תגיד בבקשה עוד פעם, לא שמעתי טוב", או לפי ארשת פניהם. לא יכולתי באותו רגע לשפוט אם נפגעתי גם מנטאלית ברמה כלשהי, אבל לא הקדשתי לכך באותו רגע מחשבה רבה, כי בסך הכול הבנתי את המתרחש סביבי ואת מה שמדברים אליי.

החלטתי להתעשת מהר. התביישתי להראות כך אפילו לעיני אשתי, שלא לדבר על בנותיי שיגיעו עוד מעט. לכן, כדי לשפר את הופעתי החיצונית, להרגיש יותר טוב עם עצמי, להיראות כלפי חוץ בצורה סבירה, ולא כמו שנראיתי במראה, החלטתי את החלטה מספר 2 - לצד החלטות נוספות שקבלתי מאוחר יותר - הקשורות לאירוע מוחי. ההחלטה הייתה שאני אעשה מדי יום כמיטב יכולתי על מנת להראות טוב, לא אפגין כלפי חוץ והסובבים אותי מסכנות ואומללות, אלא ביטחון שאשתקם. הבנתי שאף אחד אחר לא יעשה זאת במקומי.

דרשתי את מכונת הגילוח החשמלית שלי אותה הביאה אשתי, והתגלחתי כשאני אוחז בה בקושי ביד שמאל. נסו אתם להתגלח ביד שמאל כשאתם ימניים. זה לא היה נוח ולא קל עבורי, הגילוח נמשך פי שלושה מהרגיל וגם היה פחות טוב. הודיתי לאלוהים שהשאיר לי לפחות  את יד שמאל תקינה ופעילה, אבל היא הייתה יד שמאל ואילו אני ימני "חזק". השתמשתי ביד שמאל גם לרחיצת הפנים ולצחצוח שיניי. אני זוכר כמה הצחצוח הזה לא היה אפקטיבי. לראשונה ביקשתי שירחצו אותי, כי חשתי שאני מטונף. לא יכולתי לבצע פעולות פשוטות כמו להסתבן. מאוד לא אהבתי שמישהו זר נוגע בגופי ועוד יראה אותי במערומיי, תכונת אופי שהגבירה את רצוני עוד יותר להיות עצמאי. לאחר שרחצו, ניגבו וסירקו אותי, הרגשתי כאדם חדש, וגם ונראיתי קצת יותר טוב. פתאום הרגשתי את חשיבותה של יד שמאל וניצלתי אותה עד תום. הרגשתי שקבלתי החלטה נכונה ושאני אמשיך בנחישות להקדיש זמן ומאמצים בכל יום ויום למראה החיצוני שלי.

בתי הבכורה, סיון, הגיעה בבוקר לבית חולים. מאחר והרפואה היא מקצועהּ, היא הביטה בי בחשש, הן כרופאה והן כבתי הבכורה, שמא הנזק הוא בלתי הפיך, אך היא התעודדה מיד. היא בררה למעננו את מצבי הרפואי כדבֵּר רופא אל רופא, וחזרה אלינו ובפיה הבשורה שלקיתי באירוע מוחי איסכֶּמי לא קשה, ואני צריך טיפול רפואי והשגחה בבית חולים. היא הוסיפה, שבית חולים "השרון" לא נראה לה מקום שאבא שלה צריך להיות מאושפז בו. גם בתי הצעירה, רביד, הגיעה לבקרני פעם נוספת, כך ישבנו ודיברנו וניסינו במשותף להעביר את הזמן ולתמוך אחד במשנהו. בכלל, לראות את שתי בנותיי יושבות עמי יחד, דואגות ומפנקות אותי, אין מראה טוב מזה. הצטערתי בשבילן שהדבר כרוך בהוצאתן משגרת חייהן, ולא רציתי להכביד עליהן יתר על המידה. כך ישבו שלושתן ליד מיטתי, עודדו אותי ודאגו לכל מחסורי. אשתי כמובן הובילה בנושא - לשביעות רצוני המלאה.

בצהריים הגיע הפיזיותרפיסט של בית החולים. חשוב לי להזכיר אותו, כי הוא הראשון שנטע בי תקווה. הוא בחן אותי, הבין את המוגבלויות שלי, עשה איתי כמה תרגילים כולל עם כדור, ופסק: "אתה תצא מזה! זה ייקח זמן, תידרש לעבודה קשה, אבל יש להניח שאם תרצה – תצליח!" שאלתי בספקנות מסוימת: "איך אתה יודע?" והוא ענה לי: "תאמין לי, יש לי ניסיון בכך". באותו רגע, לאור מצבי העגום, לא הייתי כל כך בטוח בנבואתו אך דבריו עודדו אותי. לימים, ניתן לומר שהוא צדק.

בצהרי אותו יום קרא דבר מופלא. לפרק זמן קצר, חזרה אליי היכולת להניע את אצבעות ידי הימנית. יכולתי לאגרף את כף היד עם כל האצבעות. גם הדיבור היה הרבה יותר טוב. מאושש ומעודד על ידי בני משפחתי, הרגשתי שאני חוזר לעצמי, אך אחרי כשעה, לצערי כי רב, חזר המצב לקדמותו. לא הבנתי את פשר הדבר. בטוחני שהבעיה של מורכבות הנושא של הפגיעה במוח ואירוע מוחי מעסיקים את החוקרים זה מכבר, ויש להניח שעוד יעסיקו אותם זמן רב. אך מקרה זה נסך בי תקווה.

 

מנפלאות התבונה - המוח

 

שגרת הטיפולים שעברתי בבית חולים "השרון" כללו: הזרקת אינסולין וכדורים לטיפול בסוכרת, בלחץ דם וביתר שומנים בדם, מעקב על לחץ דם, בדיקות דם ובדיקות רמת סוכר לפני כל ארוחה וביקורי רופא פעמיים ביום. הייתי בטיפולה של רופאה, עולה ותיקה מרוסיה. כאשר דיברתי אתה, דיברתי לאט ועם פה פתוח כדי שתבין: "ד"ר, מה בעצם יש לי, מה קרה לי?" היא השיבה בסבלנות: "קרה לך אירוע מוחי, למזלנו, בעיקר למזלך, לא קשה. אירוע מוחי הוא נזק לרקמות המוח בעקבות פגיעה בכלי דם העורקיים המספקים דם למוח. אתה צריך לשכב ולנוח ולעשות כל מה שאומרים לך הרופאים והאחיות".

כבר אז הבנתי שאני צריך לדעת יותר על המוח וכיצד הוא בנוי, ולא להסתמך על השיעורים מלפני למעלה מ-50 שנה בבית הספר שבקיבוץ חולתה כדי להבין מדוע גורם אירוע מוחי לנזקים בגופינו. עד אותו יום לא הקדשתי לכך מחשבה מרובה. זכור לי מבנה הגולגולת המצוירת על גבי פלקטים בבתי ספר בזמנו, או במרפאות של קופת חולים ובעוד כמה מקומות, וידעתי שהמוח הוא האיבר הכי חשוב בגוף האדם, אך מעבר לכך לא התעמקתי. מאוחר יותר חיפשתי בספרות, באינטרנט ובחומר כתוב של בית חולים לוינשטיין ומצאתי. לא אלאה אתכם הקוראים בכל המאמרים המקצועיים והמאלפים על מבנה המוח וצפונותיו, פן תסתבכו ואולי גם תשתעממו, לכן ריכזתי לכם בקצרה ובפשטות כמה עובדות.

 

המוח – the BRAIN

המוח הוא איבר הנמצא בתוך הגולגולת. מוח ממוצע של אדם בוגר שוקל כ-1,400 גרם, אורכו כ-167 מ"מ, רוחבו כ-140 מ"מ וגובהו כ-93 מ"מ. כדי להבטיח את פעילותו, מקבל המוח כ- 20% מתפוקת הדם אותו מזרים הלב.

המוח מתחלק לשני חצאים (המיספרות), ימני ושמאלי, המחוברים ביניהם. למוח תפקידים רבים וחשובים כמו: קליטת מידע מהסביבה דרך החושים, קליטת מידע על המתרחש בתוך הגוף ויצירת תגובה. עיבוד המידע מתבטא לעיתים בחשיבה, למידה, זיכרון ותכנון פעולות. התגובה מתבטאת בדרך כלל בפעולות השרירים או הפרשה מבלוטות.

המוח ומערכת העצבים הם בין החלקים החשובים והסבוכים יותר בגוף. הם מווסתים את תפקודו הפנימי של הגוף ומתאימים את התגובות לסביבה החיצונית.

על פי הערכות, המוח מסוגל לאחסן כמות מידע שגדולה מ-4 מיליון מגה בייט וזאת בזכות כ-100 מיליארד תאי העצב (נוירונים) שבו, המסודרים בשכבות ומדורים בהתאם לתפקידם.

המוח אחראי על האינטליגנציה, הזיכרון, הרצון ועל הרגש. במוח קיימים אזורים האחראים לתנועות רצוניות, לתחושות גופניות כגון מגע, כאב וטמפרטורה, לשמיעה, לראיה, לריח, לטעם וכן לעיבוד ולפירוש של המידע הנקלט באברי התחושה.

באופן כללי, אצל רוב בני האדם, צדו השמאלי של המוח הוא הדומיננטי ומפקח על תפקודי השפה וכישורים מתמטיים. לעומת זאת, הצד הימני אחראי על התמצאות במרחב. קיימים תפקידים נוספים שאינם ספציפיים למחצית אחת של המוח כגון כישורים מוזיקליים ויצירתיות.

חוט השדרה מהווה את המשכו של המוח. העצבים שיוצאים מהמוח לחוט השדרה מצטלבים באזור יציאת המוח, לכן פגיעה בצד אחד של המוח תגרום לנזק בצד הנגדי של הגוף (חולשת שרירים, שיתוק והפרעות בתחושה). חוט השדרה מקשר בין המוח לבין שאר חלקי הגוף. מערכת העצבים ההיקפית מכילה עצבים שמוצאם בחוט השדרה, חלקם מוטוריים וחלקם תחושתיים. המוח מעבד את המידע התחושתי לתגובה מוטורית מתאימה. כמו כן הוא שומר מידע בזיכרון לשימוש מאוחר יותר. בנוסף, חוט השדרה מסוגל להפעיל החזרים פשוטים רבים ללא תלות במוח. רוב ההחזרים (הרפלקסים) האלה הם מנגנוני הגנה, המגֵנִים על הגוף מפני פגיעות כגון רתיעת היד ממשטח חם או מצמוץ העין לסכנה.

בסך הכול מהווה המוח כ-2% ממשקל הגוף. בגיל 20 מגיע המוח למשקלו המרבי, כקילוגרם וחצי. במרוצת העשורים הבאים לחיים, ימותו בו כמיליארד תאי עצב, ומשקלו יפחת בכ-100 גרם.

 

  • מקרות בסוף הספר
  •  

החזרה לבית חולים "מאיר"

 

אחר הצהריים, ביום הראשון לאשפוזי, ערכנו התייעצות משפחתית. בחנו את החסרונות והיתרונות של המקום, לא הרגשנו טוב עם הצפיפות ולא מצאנו שום יתרון להישארותי ב"השרון" ולכן החלטנו שעדיף שהמשך האשפוז יהיה בבית חולים "מאיר". לקחנו בחשבון גם את המרחק הרב מהבית ואי נוחות של אשתי להגיע לפתח תקוה.

סיון הודיעה להנהלת בית חולים השרון, שהן רוצות להעביר אותי ל"מאיר" כי הוא יותר קרוב לביתנו. לא הייתה כל מניעה מצדם. הינו צריכים לחתום שהשחרור מבית חולים "השרון" הוא על פי בקשתנו המפורשת. סיון הודיעה לבית חולים "מאיר" שאנו חוזרים אליהם. נפרדתי בנשיקות מהבנות, שנסעו לביתן בירושלים לאחר שסיימו את כל הסידורים המנהליים. מצאתי את עצמי שוב באמבולנס בדרך לכפר-סבא. הטלפון הנייד של אשתי לא נדם, הרי היא הייתה מוכרחה להודיע לכל למי שכבר הודיעה קודם, שאנחנו בדרך חזרה לבית חולים "מאיר" ועזבנו את בית החולים "השרון", שמא מי מהם יבוא לבקרני שם ולא ימצאני. כמובן שבצד השני שאלו למה, מה קרה, למה השינוי? אשתי הסבירה למודאג התורן על תרופת הפלא, על הסירוב של הרופא לתת אותה, וכולי וכולי, ואת הכול אני שומע ושוב מתפוצץ מכך. בתוכי אני שואל את עצמי, מאין האנרגיות וכושר הדיווח והדיבור? למה כולם צריכים לדעת הכול? ואשתי בשלה: "אין דבר גרשון, כולם דואגים לשלומך וצריך להרגיע אותם". כל דקה התקבלו שיחות חוזרות של אלה מהחברים והחברות שלא הבינו בדיוק מה קרה לי, או שעבר מספיק זמן לדעתם כדי לשאול שוב מה שלומי כעת, האם צריך לעזור במשהו, וחוזר חלילה. הבנתי שלא יעזור דבר, וגם הרווח של החברה הסלולארית שלי יעלה היום, מן הסתם.

הגענו בשעת אחר צהריים מאוחרת לבית חולים "מאיר". להפתעתנו כי רבה, המשמרת של חדר המיון שכללה את הרופאים והאחיות, הייתה בדיוק אותה המשמרת ששיגרה אותנו אתמול בבוקר לבית חולים "השרון" בבהילות הראויה לציון, כדי שאקבל בזמן את תרופת הפלא. הם, כל צוות הטיפול, התפלאו לראות אותי בשנית ושאלו למה חזרנו ולמה לא טיפלו בי, וטוב שאני שוב בטיפולם כעת, ונתנו לנו הרגשה שחזרנו הביתה. הרגשתי הרבה יותר טוב ב"מאיר" מאשר באפרוריותו של בית חולים "השרון", כנראה שאכן יש משמעות לכך שאתה מטופל בבית חולים האזורי שלך.

שוב עברתי את כל הבדיקות הקבועות בחדר המיון, לאחריהן הועברתי לאשפוז במחלקה פנימית ב' באגף החדש. לא הבנתי את שיקולי בית החולים מדוע שיבצו אותי דווקא במחלקה פנימית ולא במחלקה נוירולוגית.

מאוחר יותר עיינתי במכתב השחרור מבית החולים. היה שם דו"ח הקבלה לבית החולים המובא כאן בהשמטות מסוימות, מתוך רצון להסביר באופן כללי איך נראה מאושפז בעיני בית חולים. ההסברים בסוגריים הם תוספות לאור בירור עם הרופאים המשתתפים בספר.

 

אבחנות, קוד אבחנה, שם אבחנה -c.v.a rt heiuparesis .  

 

תלונה עיקרית: חולשת פלג גוף ימין וצד ימין בפנים מלווה בדיסארתריה [קושי בדיבור] מאתמול בבוקר.

 

מחלה נוכחית: בגיל 64, (וכאן פורט הסיפור שלי בקצרה המוכר לקוראים מהפרק הקודם).

 

הרגלים: עישון כבד, 2 קופסאות ליום עד לפני שנתיים.

במשפחה: אימא נפטרה עקב אירוע מוחי.

רגישויות: רגיש לפנצלין

 

סריקת מערכות: עיכול ודרכי שתן תקינים.

 

בדיקה גופנית כללית - לחץ דם 158/92, דופק-80, מצב כללי: בהכרה מלאה ונינוח. עור: ב.מ.פ. ראש: ללא סימני חבלה, חולשת פנים ימניים בפיזור מרכזי. עיניים: אישונים מגיבים לאור, עיניים - תקין, פה ולוע: צניחת זווית פה ימנית, ריור, לשון נוטה לצד ימין, תנועתיות שמורה לשני הצדדים, שרירי בליעה תקינים באופן גס, צוואר - ללא אוושות על פי הקרוטידים [עורקי תרדמה] ללא גודש וורידי צוואר. לב: הולם תקין, קולות הלב סדירים, לא מהירים, ללא אוושות.

ריאות: נשימה בועית, ללא חרחורים או צפצופים. בטן: בטן רכה, לא רגישה, כבד וטחול לא נמושו, ניע תקין. דפקים היקפיים: נמושו דפקים פריפריים בכל התחנות. גפיים: ללא בצקות וללא סימני ] dvtסתימות בכלי הדם].

מערכת העצבים: מצב הרה - בהכרה מלאה, מתמצא בזמן, במקום ובסיטואציה. עצבי הגולגולת - לא תקין. טונוס-תקין. כוח גס - לא תקין. תחושה - תקין. יציבה - לא תקין. החזרים פתולוגיים-תקין.

בדיקות נוספות: כוח גס 3/5 [בסולם 1-5 כאשר ה5- הוא גבוה] בפלג הגוף ימין, תחושה שמורה למגע עדין דו-צדדי, לא ניתן להעריך רומברג [קוד למבחן נוירולוגי] והליכה עקב חוסר יציבות משמעותי בעמידה. בבינסקי [סימן נוירולוגי] שלילי דו-צדדי, לא הופקו החזרים גידיים.

 

האשפוז והטיפול בבית חולים "מאיר"

 

שיכנו אותי בחדר במיקום טוב, ליד החלון, ברווחה, רק עם חולה נוסף אחד בחדר, אדם בגיל העמידה מטייבה שהמתין לניתוח מעקפים מורכב. נוצר בינינו קשר טוב, הייתה בינינו הבנה של אחים לצרה, אם כי בעיותינו היו שונות. הוא רוב  הזמן  דיבר ואני עניתי ב"כן" ו"לא", כי לי היה קשה לדבר. אשתי התמקמה אף היא, לאחר שגררה כורסת ישיבה מאי שם, מן הסתם כדי לישון עליה בלילה ולשמור עליי, אולי כדי שלא אברח.

רופאה צעירה הסבירה לי שהיא באה לאבחן ולקלוט אותי בבית החולים. היא בדקה, שאלה שאלות על תחושות והתמצאות, כנראה בתבנית קבועה ומוסדרת, רשמה הכול, והסבירה לי במאור פנים מול מה אני עומד, והלכה. יותר לא ראיתיה.

העברתי את זמני בשכיבה במיטה, מלווה בדאגתה המסורה של אשתי. הזמן חלף לאטו. לקראת הערב ציפיתי שחיה תיסע הביתה לנוח, להתארגן, לראות מה חדש בבית ואפילו לשוב לעבודתה כמאבחנת וכמורה של ילדים לקויי למידה. להפתעתי היא החלה להתארגן לישון אתי בחדר, על הכורסא שתפסה עליה בעלות, ביקשה שמיכה וגם קיבלה אחת, ושכבה לישון ליד המיטה שלי, לקול מחאותיי הרמות: "הרי עברנו ל"מאיר" כדי שלך יהיה נוח וקרוב לבית, לא כדי שתשני כאן. אני נמצא בידיים טובות, כפי שאת רואה!" לא עזר לי כלום. מחאותיי אפילו לא הזיזו לה.

מצד אחד, חיה ראתה אותי באותו רגע כנטול יכולת לבצע דברים בעצמי, כגון לקום וללכת לשירותים. ומצד שני, מהכרותה אותי ואת אופיי העצמאי, ידעה שאעז לקום לבד בלילה ולנסות להגיע לשירותים - ומזה היא חששה מאוד. אני הייתי משוכנע באותו רגע, שבזוגיות רבת השנים ובגלל עודף מסירות, טוב שלעתים נפרדים ולא נמצאים ביחד, אבל זה לא עזר לי. כך עבר הלילה בבית חולים, כאשר היא  ספק ישנה ספק ערה, שוכבת על הכורסא לצדי ומוותרת על כל הנוחיות  שבבית.

אם אתם חושבים שבלילות הבאים המצב השתנה, אתם טועים. היא נשארה לישון בחדר, קרוב אליי, עד היום האחרון לאשפוזי בבית חולים "מאיר", ולא היה בידי לשנות זאת.

גם אני הייתי עייף מתלאות היום, אך ספק נרדמתי ספק הייתי ער. התחלתי לחשוב על המצב החדש אליו נקלעתי. החלו לנקר במוחי שוב השאלות לגבי מצבי: האם אחלים ואהיה כקודם? האם אהיה נטל על אשתי ועל משפחתי? איך אשתי תשא בעול הפרנסה לבד? איך אסתדר במצב החדש? - שאלות אלה  הטרידו אותי במשך כל אשפוזי בבית חולים "מאיר".

 

פיזיותראפיה

 

במהלך היום השני לאשפוזי הגיעה הפיזיותראפיסטית של בית החולים. לאחר היכרות קצרה היא עשתה לי אבחון מצב מוטורי. למדתי ממנה שהיא מתרשמת שמצבי הוא בר הבראה, אך עליי לעשות כמה תרגילים כמו: להניע את כף היד, להטות את כובד משקל גופי על כף היד, לנסות כל הזמן לסגור את אצבעות כף היד ולפתוח, דבר שמאותו רגע לא הנחתי לו, וכל הזמן הייתי נותן פקודה למוח: סגור ופתח את כף היד! וראה זה פלא, האצבעות זזו, אמנם לא במהירות הנדרשת ולא כולן, אבל גם זה היה משהו. היא בחנה את שיווי המשקל שלי בעמידה ובהליכה עם תמיכתה בצד ואחד ותמיכת אשתי בצד השני, ומצאה שבהחלט יש סימנים מעודדים להשתפרות, וזה עודדני מאוד. אולי באמת אני אלך ללא עזרה ואוכל להשתמש ביד ימין? התלוצצתי עם שתיהן ואמרתי: "ביום שאוכל לעשות סלט דק דק כמו שאני אוהב, אוכל לומר שיד ימין מתפקדת," אך באותו זמן הייתי רחוק מאוד מכך.

 

זו הייתה הפעם ראשונה שהתוודעתי למקצוע הפיזיותרפיה. עוד אבלה שעות וימים בתרגילי פיזיותרפיה שונים.

לאחר שהבנתי את חשיבות הפיזיותרפיה, קיבלתי את החלטה מספר 3 - לא לעזוב ולו לרגע את התרגול העצמי. מרגע זה לא חדלתי לתרגל את סגירת כף היד ופתיחתה, כאילו חשתי שזה מה שיציל את המצב. כל התקדמות הראיתי בגאווה לחיה, שלא משה ממני, ועודדה אותי, ואף היא הייתה מרוצה מההתקדמות. תרגלנו יחד תרגילים שלימדו אותנו, וערכנו כמה פעמים ביום כמה צעדי הליכה, יותר נכון דידוי, במסדרון המחלקה כאשר אני נתמך בחיה, לחיזוק רגלי הימנית ולייצב את שיווי המשקל. רציתי מאוד לנסות ללכת לבד, אך אשתי לא הסכימה.

הסברתי לה שהיא מעכבת את התקדמותי בהחלמה ובלהיות עצמאי. אך היא בשלה: "לא צריך למהר, בסוף אתה תיפול, תשבור עצם באגן הירכיים והנזק יהיה עוד יותר גדול. לא כדאי להסתכן, ובכלל, לאן אתה ממהר?" – שאלה בנזיפה קלה. לא עזרו כל מחאותיי, היא נשארה בשלה – עקשנית גדולה האישה שלי!

 

הגיע יום שישי. בתי סיון הפתיעה אותי, היא באה לפנות ערב לבקרני יחד עם אבנר, בן זוגה, והנכדה הגר שהייתה אז בת חצי שנה. לצערי, הגר התעלמה מקיומי, ולא הכירה כלל את האדם בחלוק בית חולים שהוא סבא שלה. סיון הביאה מטעמים. ישבנו למטה באולם הכניסה ו"חגגנו" את יום השישי הראשון לאשפוזי בשבת אחים גם יחד. למותר לציין שמאוד התרגשתי ונהניתי. סיון ואבנר לחצו את ידי הימנית לשלום ואמדו תוך כדי כך את התגובה הנגדית שלי ללחיצת היד שהייתה רפה ביותר, חרף מאמציי הרבים להגיב בלחיצה חזקה. הם עודדו אותי, ובהמשך הביקורים גם בדקו את התקדמותי. סיון הכריחה אותי לעשות תרגילים חוזרים, ביד וברגל, שלימדה אותי הפיזיותרפיסטית, ואמרה את הדבר הנכון: "אבא, מה שתתרגל עכשיו בנחישות וקרוב לאירוע מוחי, יעזור לך מאוד אחר כך. לכן תרגל ותרגל, ושוב תרגל, יש לך מספיק זמן". למען האמת, שמעתי בקולה, וכל הזמן הנעתי את ידי וניסיתי לסגור ולפתוח את כף ידי הימנית עשרות, ואולי מאות פעמים ביום. ואכן, חשתי בשיפור מדי יום, אומנם שיפור קל, אבל שיפור!

 

מטרות הטיפול בבית חולים 

 

תהיתי ביני ובין עצמי, מה כולל הטיפול בבית חולים ומה הן מטרותיו, מעבר לתפיסה הכוללנית של להבריא את החולה. ביקשתי שוב מד"ר עידו בירתי, אותו הכרתי במחלקה פנימית ב' בבית חולים "מאיר" (רופא מתמחה צעיר נחמד ופעלתן ואוהב לעזור לזולת) להסביר ולכתוב עבורי באופן יותר מקצועי את הנושא ולשמחתי הוא נענה לכך, הנה ההסבר לאחר שבחן במקורות.

 

כ-5% - 10% מהחולים מפתחים בצקת מוחית ניכרת. הבצקת גורמת לעלייה בלחץ התוך-גולגולתי ועלולה לגרום לדחיקת חלקי מוח השונים (=הרניאציה). מצב זה עלול להוביל לאיבוד הכרה ולהפסקת נשימה עקב לחץ על גזע המוח. לרוב, התפתחות בצקת מגיעה לשיאה לאחר 2 עד 3 יממות. ככל שהאוטם המוחי גדול יותר, כך גדל הסיכון להתפתחות בצקת מוחית משמעותית. הטיפול כולל מתן תכשירים מקבוצת המשתנים האוסמוטיים ( = מניטול), הגבלת שתייה, ועד התערבות כירורגית.

 

טיפול נוגד קרישה:

·         טיפול טרומבוליטי – זהו טיפול שמטרתו פירוק קריש הדם שנוצר וגרם לאוטם המוחי. הטיפול מתאים רק למיעוט מהחולים, כיוון שיעילותו הוכחה רק במסגרת 3 השעות הראשונות לאחר התחלת האירוע המוחי. הטיפול טומן בחובו סיבוכים רבים, העיקרי הוא דימום מוחי.

·         טיפול הנוגד את פעולת טסיות הדם – בניגוד לטיפול הטרומבוליטי המטפל בפירוק קריש הדם שגרם לאירוע מוחי, מטרת הטיפול נוגד הקרישה היא מניעה בלבד - למנוע את האירוע המוחי הבא. טיפול באספירין בתוך 48 שעות מהאירוע המוחי הוכח כמפחית במעט סיכון להישנות האירוע ולתמותה.

 

טיפול בגורמי סיכון

מוכרים גורמים רבים המגבירים סיכון להיווצרות אתרוסקלרוזיס (טרשת עורקים), המוביל לאירוע מוחי או לבבי. הגורמים העיקריים שהוכחו הם יתר לחץ דם, עישון, סוכרת, ריכוז גבוה של שומנים בדם (כולסטרול, טריגליצרידים), גיל מתקדם והיסטוריה משפחתית. כמובן שלא ניתן להימנע מכל גורמי הסיכון, כדוגמת היסטוריה משפחתית או גיל מתקדם, אך על ידי התאמת טיפול תרופתי ומתן הסבר מקיף לחולה על חשיבות שינוי אורך חיים (הפסקת עישון, תזונה נכונה, הקפדה על מדידות ערכי גלוקוז והתאמת הטיפול בהתאם), ניתן להפחית באופן משמעותי גורמי סיכון רבים, ולמנוע הישנות האירוע המוחי.

קיום אירוע מוחי (כולל אירוע מוחי חולף – TIA) הינו גורם סיכון משמעותי להישנות אירוע מוחי. כיום מקובל, כחלק מההערכה הקלינית המבוצעת לחולים המאושפזים עקב אירוע מוחי, לבצע בדיקת סונר המדמה את זרימת הדם העורקית במערכת העורקית הקדמית המספקת דם למוח (דופלר קרוטידים). כאשר מודגמת היצרות משמעותית בעורקים הנ"ל, מומלץ לבצע ניתוח לפתיחת ההצרות (הקרוי אנד-ארטרקטומיה) או לחילופין צנתור של העורקים המוצרים. מחקרים שנערכו לאחרונה הדגימו כי יעילות המניעה במקרים אלה היא הגבוהה ביותר, כאשר הניתוח או הצנתור מבוצעים בתוך שבועיים מהאירוע המוחי.

לאחר אבחון אירוע מוחי ושלילת קיום דימום מוחי באמצעות טומוגרפיה ממוחשבת של המוח (C.T.), הטיפול מבוסס על כמה תחומים:

  • תמיכה רפואית:
    הטיפול הרפואי התומך מהווה את הטיפול המרכזי במרבית המקרים ביממה הראשונה לאחר האירוע המוחי. החולה מאושפז לאחר אירוע מוחי במחלקה פנימית או נוירולוגית, בהתאם לנהוג באותו מרכז רפואי. ואלה עיקרי מטרות הטיפול התומך:

o הימנעות מאיזון לחצי דם בשלב הראשון – מאחר וזרימת הדם המוחית הינה תלוית לחץ דם, קיימת מחלוקת האם יש להוריד את לחץ הדם בסמוך לאירוע המוחי החריף. ההסכמה כיום היא שיש להוריד את לחץ הדם (באמצעים תרופתיים) רק במקרים קיצוניים.

o מניעת סיבוכים הצפויים לחולים המרותקים למיטה, כגון פקקת ורידי גפיים, תסחיף ריאתי, וזיהומים (דלקות ריאה, דלקות בדרכי השתן). על מנת להפחית שכיחות טרומבוטים (פקקת ורידים ותסחיף ריאתי) ניתן לטפל בתכשיר דוגמת הפרין, המעכב פעולת פקטורי קרישה שונים או להשתמש במכשירים פנאומטיים בגפיים.

·          טיפול טרומבוליטי – טיפול לפרוק הקריש וטיפול נוגד פעולת טסיות הדם.

·         טיפול בגורמי סיכון כגון: יתר לחץ דם, סוכרת ושומנים בדם.

·         שיקום – אליו מופנה החולה בסוף אשפוזו בבית חולים כללי.

 

·          מקורות בסוף הפרק    

 

הטיפול הרפואי שקבלתי

 

למחרת התחיל יום חדש. למדתי עד מהרה שבימים הראשונים שלאחר אירוע מוחי, אין הבדל רב בין חולה שאושפז עקב אירוע מוחי לכל חולה במחלה אחרת. מטרת הטיפול בבית חולים בימים הראשונים היא הישרדות. החולה מפקיד את עצמו בידי הרופאים המטפלים בו, מתוך הכרה ואמון שהם עושים כמיטב יכולתם להבראתו. הטיפול המוצלח הוא ייצוב החולה והישרדותו, וזאת לפני הטיפול השיקומי שיבוא אחר כך.

הבדיקות השונות שיעבור החולה - החל מבדיקות דם, דרך בדיקות הלב השגרתית וכלה בצילומי המוח נועדו, בראש ובראשונה, לברר אם יש מקום להתערבות טיפולית שתצמצם את הנזק המוחי ואת הסיכון להישנות אירוע מוחי.

באמצעות התרופות שטופלתי בהן; המשך הזרקת אינסולין כמקודם, "לנטוס" ו"אקריפיד", במטרה לייצב את רמת הסוכר בדם, גלוקופז שלוש פעמים ביום, לטיפול בסוכרת והדיאטה החריפה, היה סיכוי טוב להגעה לאיזון רמת הסוכר שלי.

בנוסף התוודעתי לראשונה "לאספירין" 325 מ"ג, כדור אחד ביום לדילול הדם. חבריי שבאו לבקרני, התפלאו שעד עכשיו לא לקחתי את התרופה המיועדת, לדעתם, לדילול הדם והמומלצת מאוד לכל מי שעבר את גיל 50. כמו כן טופלתי בתרופה נוספת "ניפדיפיןXl-" לטיפול בתעוקת לב ויתר לחץ דם, שלקחתי כל בוקר, ואחרון חביב "הטריטייס" להורדת לחץ דם ושמירה על הכליות. עברתי גם לבקשת אשתי בדיקת "דופלר קרוטידים" (עורקי התרדמה) לפי ההסבר הרפואי לעיל, ולא היו ממצאים חריגים.

מעבר לכך לא היה צורך בטיפול נוסף בעטיו של האירוע המוחי.

ביקשתי שוב מד"ר עידו בירתי מבית חולים "מאיר" הסבר מקצועי ומפורט על תרופת ה"אספירין".

 

אספיריןacetylsalicylic acid – מעכב לא-הפיך של האנזימיםCOX-1  ו-COX-2. עיכוב אנזימים אלה פוגע בהצטברות טסיות ובהפרשת חומרים שונים מעוררי קרישה ע"י טסיות. השפעת אספירין על תפקוד הטסיות מתרחשת בתוך שעה מנטילת התכשיר ונמשכת כשבוע עד 10 ימים. אספירין הוכח כיעיל בטיפול במצבים רפואיים שונים הנגרמים עקב היווצרות קריש דם, כדוגמת תעוקת חזה לא-יציבה, אוטם לבבי, אירוע מוחי חולף (TIA), ואירוע מוחי (CVA). המינון היעיל המינימאלי במקרים אלה הינו 75 מ"ג עד 325 מ"ג ליום. אספירין משמש גם למניעה ראשונית למחלות קרדיווסקולריות (כלי דם ולב) באנשים מעל גיל 50 עם לפחות גורם סיכון אחד למחלת לב איסכמית.

 

סיכויי ההחלמה

 

כבר בהתחלת הטיפול מתעוררות כמה בעיות, ומניסיוני הן דורשות ערנות מרבית של בני משפחת החולה. מעורבות פעילה של בני משפחה במתן פתרון הולם לבעיות אלו, כבר מהשלב המוקדם של המחלה, יכולה להשפיע לטובה על סיכויי ההחלמה של יקירם. הבעיות הנפוצות ביותר הן: הפרעת בבליעה, שכיבה ממושכת במיטה, שינויי תנוחה למניעת פצעי לחץ ובחירת תנוחות שכיבה ממושכות, תבניות תנועה, ושליטה על דרכי השתן. בכל הבעיות האלה, שהן לא בטיפול ישיר של הרופאים, בני המשפחה צריכים לקבל עזרה, הדרכה ותרגול על מנת לסייע ליקירם.

בסופו של דבר, כמו שאומרים הציניקנים, "הרופא הטוב ביותר הוא הזמן," אך לא רק. הטיב לתאר זאת ד"ר דניאל גוטליב מניסיונו כמנהל בית חולים "בית רבקה" בספרו המאלף "שיקום מאירוע מוחי - התמודדות עם המחלה", ולהלן ההסבר כלשונו:

המרכיב החשוב ביותר בהחלמה מאירוע מוחי, בסופו של דבר, הוא המרכיב הטבעי, כלומר ההחלמה הספונטאנית המתרחשת מעצמה בעזרת המנגנונים העצמיים של גופינו. התהליך השיקומי יתרום גם הוא במידה מסוימת להחלמה טבעית זו, אך עיקר חשיבותו בתרומתו להחלמה התפקודית. כלומר, לשיפור בתפקוד על אף המגבלות שאולי יוותרו, ללא כל תלות אם המחלים עובר לתהליך שיקומי כלשהו.

מרבית ההחלמה הספונטאנית מתרחשת במהלך החודש הראשון לאחר האירוע ועד תום שלושת החודשים הראשוניים.

לעתים, באופן יוצא מן הכלל, נצפית החלמה ספונטאנית גם לאחר שישה חודשים עד שנה. נחזור ונדגיש שאין לבלבל בין החלמה הספונטאנית של הליקוי, שמהלכה מתואר כאן (בספר זה, ג"א) ובין ההחלמה התפקודית מהנכות. ההחלמה התפקודית יכולה וצריכה להימשך שנים רבות לאחר האירוע, מאחר והיא תוצאה של חיפוש מתמיד אחר שיטות חלופיות יותר  להתגבר על הנכות.

 

בכמחצית מהמקרים ניתן לראות החלמה טובה מאוד, המאפשרת לחולה לשוב ישירות לביתו כבר בימים הראשונים. הליך ההחלמה הספונטאני הזה מפתיע למדי, שכן אנו יודעים שהמוח הוא איבר שעבר התמיינות מתקדמת במיוחד והוא חסר יכולת לגדל מחדש את אבני הבניין היסודיות שלו - התאים - לאחר שאלה ניזוקו. המנגנון האחראי להחלמה הראשונית הזאת אינו מובן, אך קיימות תיאוריות שונות לגביו.

 

עד כאן דברי ד"ר דניאל גוטליב. מניסיוני האישי למדתי שהוא צודק.

ה"אירוע התרחש" – מה קורה?

 

בית חולים ידוע גם כתחנת רכבת. יש הקפדה יתרה על שחרור חולים שאין צורך לאשפזם כי כל מיטה נדרשת לחולה אחר הממתין במסדרון. להלן תרשים זרימה סכמטי המתאר תהליך אפשרי של חולה מרגע שקיבל אירוע מוחי ועד שחרורו ממסגרת אשפוז-יום כללי.

 

מתנת הביקורים

 

האירוע המוחי שעברתי, במידה מסוימת הוא בפירוש גם מתנה. מאחר ולא הייתי חולה אף פעם, אלא בצד השני של המתרס, מבקר חולים, גיליתי דברים מדהימים. למשל, עד כמה בני המשפחה אוהבים אותי, עד כמה החברים דואגים לי. הם הגיעו מכל קצות הארץ לבקרני, ולמען האמת הדבר ריגש אותי מאוד. ביקשתי למשל להודיע לארגון "צוות" בו כיהנתי כיו"ר ועדת הביקורת הארצית, שהיות ועברתי אירוע מוחי, לא אוכל להשתתף בדיונים שאת חלקם אני קבעתי. מנכ"ל "צוות", דן נדיב, העביר את הידיעה לכל חברי ההנהלה ולחברי ועדת הביקורת הארצית ואף פרסם את הידיעה בביטאון הארגון. זרם הביקורים לא פסק, החל מיו"ר הארגון, האלוף במיל' רן גורן, המנכ"ל, שבא לבקרני מספר פעמים, חברי הנהלה, יו&